לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סוטה, פרק ב

סוטה, פרק ב

 

משנה א
הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית,
וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ.
כָּל הַמְּנָחוֹת תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלֵי שָׁרֵת,
וְזוֹ, תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית וְסוֹפָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת.
כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה,
וָזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לא שֶׁמֶן וְלא לְבוֹנָה.
כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וָזוֹ בָּאָה מִן הַשְֹּׂעוֹרִין.
מִנְחַת הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְֹּׂעוֹרִין,
הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׁ; וְזוֹ בָּאָה קֶמַח.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶֹיהָ מַעֲשֵֹה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה.
 
ברטנורא משנה א
היה מביא הבעל.
את מנחתה. כדכתיב (במדבר ה) "והביא את קרבנה".
בכפיפה מצרית. סל עשוי מצורי הדקל מן (הרך) [זרדים] הגדלים סביבות הדקל.
כדי ליגעה. שתודה ולא ימחה השם על המים. ולמאן דאמר שבתחילה היה משקה אותה, ואחר כך מביא מנחתה, אע"פ שנמחק השם, מיגעה כדי שתודה, ולא תמות מיתה מנוולת, שאע"פ שנמחקה המגילה, אם אמרה "טמאה אני" אינה שותה.
תחלתן וסופן בכלי שרת. לאו בכלי שרת ממש קאמר, שאין אדם מביא מנחתו מתוך ביתו בכלי שרת, אלא בקלתות של כסף ושל זהב, שהם ראוים לכלי שרת.
וזו בכפיפה מצרית. שאין ראוי לעשות ממנה כלי שרת, דדמי ל"הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א).
כל המנחות טעונות שמן ולבונה. בגמרא פריך, והא איכא מנחת חוטא דכתיב בה (ויקרא ה) "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה". וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטים, קשה, דהא מנחת העומר באה מן השעורים. ומתרץ בגמרא: לא תיתני מילתא באנפי נפשיה, אלא כרוך ותני והכי קאמר, "כל המנחות טעונות שמן ולבונה, ואותן שאינם טעונות שמן ולבונה באות מן החיטין ובאות סולת". מנחת חוטא אע"פ שאינה טעונה שמן ולבונה, באה חיטין ובאה סולת. מנחת העומר אע"פ שבאה מן השעורין טעונה שמן ולבונה.
ובאה גרש. וזו אינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ובאה קמח.
גרש. מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סולת בחטים.
קמח. הכל מעורב כמו שנטחן.
 
משנה ב
הָיָה מֵבִיא פְּיָלִי שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה,
וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְבִיעִית;
כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב, כָּךְ מְמַעֵט בַּמַּיִם.
נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ,
וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה,
וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָּהּ;
וּכְשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ,
נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ וְנוֹתֵן, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם;
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה, יז)
"וּמִן-הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן
יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם".
 
ברטנורא משנה ב
היה מביא הכהן.
פיילי. כוס בלשון יוני.
מן הכיור. דכתיב (במדבר ה') "מים קדושים", ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי.
כשם שממעט רבי יהודה בכתב המגילה, לקמן במתניתין, כך ממעט כאן במים.
ואין הלכה כרבי יהודה.
מקום היה שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל.
וטבעת קבועה בה. לאוחזה בטבעתה ולהגביהה משאר הרצפה שהיא כולה באבני שיש.
כדי שיראה. צריך שיתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים.
ונתן אל המים. מדלא כתיב "ונתן במים", אלא "אל המים", משמע שלא יהא נבלע בתוכן.
 
משנה ג
בָּא לוֹ לִכְתּוֹב אֶת הַמְּגִלָּה;
מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כּוֹתֵב?
מֵ"אִם-לא שָׁכַב אִישׁ" וְגוֹ',
"וְאַתְּ כִּי שָֹטִית תַּחַת אִישֵׁךְ" (במדבר ה, יט-כ) ;
וְאֵינוֹ כּוֹתֵב: "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה" (שם שם, כא) ;
וְכוֹתֵב: "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה" (שם)
"וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ
לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (שם שם, כב) ;
וְאֵינוֹ כּוֹתֵב: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן" (שם)
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לא הָיָה מַפְסִיק.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא:
"יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה" וְגוֹ',
"וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ" וְגוֹ';
וְאֵינוֹ כּוֹתֵב: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן".
 
ברטנורא משנה ג
מ"אם לא שכב איש אותך" וגו'. הנקי. שהן קללות הבאות מחמת ברכות, דמשמע הא אם שכב לא תנקי.
ואינו כותב "והשביע הכהן את האשה" וגו'. שאין זה אלא מצוה על הכהן להשביעה.
ולא היה כותב "ואמרה האשה אמן אמן". שאינו אלא קבלה שהאשה מקבלת עליה האלות. ויליף לה מדכתיב "האלות האלה". "האלות" - לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. "האלה", למעוטי צוואות וקבלות.
רבי יוסי אומר אינו מפסיק. משהתחיל "אם לא שכב איש אותך" עד "אמן אמן". וכותב צוואות ד"והשביע הכהן את האשה" וקבלות ד"ואמרה האשה אמן אמן", דדריש "את" - לרבות צוואות וקבלות.
רבי יהודה אומר כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא אלות בלבד, ולא קללות הבאות מחמת ברכות, ולא צוואות, ולא קבלות. דדריש "האלות" ולא קללות הבאות מחמת ברכות. "האלה"" - למעוטי צוואות וקבלות.
 
משנה ד
אֵינוֹ כּוֹתֵב לא עַל הַלּוּחַ וְלא עַל הַנְּיָר וְלא עַל הַדִּפְתְּרָא,
אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה, כג) "בַּסֵּפֶר".
וְאֵינוֹ כּוֹתֵב לא בַּקּוֹמוֹס וְלא בַּקַּנְקַנְתּוֹם וְלא בְּכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם,
אֶלָּא בַּדְּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "וּמָחָה"
כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק.
 
ברטנורא משנה ד
לוח של עץ.
נייר של עשבים שכותשים אותם ועושים כמין עור.
דפתרא - עור שאינו מעובד כל צרכו, דמליח וקמיח ולא עפיץ.
בספר - בקלף.
קומוס. שרף האילן ומתיכו במים.
קנקנתום. אירמנ"ט. ובלע"ז ודריאו"לו.
ולא בכל דבר שהוא רושם ונבלע בקלף ואינו יכול למחות דקומוס וקנקנתום עבדי רושם.
 
משנה ה
עַל מַה הִיא אוֹמֶרֶת: "אָמֵן אָמֵן"?
"אָמֵן" עַל הָאָלָה, "אָמֵן" עַל הַשְּׁבוּעָה;
"אָמֵן" מֵאִישׁ זֶה, "אָמֵן" מֵאִישׁ אַחֵר,
"אָמֵן" שֶׁלֹּא שָֹטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׁוּאָה,
וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה;
"אָמֵן" שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, וְאִם נִטְמֵאתִי יָבֹאוּ בִּי.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: "אָמֵן" שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, "אָמֵן" שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא.
 
ברטנורא משנה ה
אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה. ע"י גלגול שבועה הוא מגלגל עליה זנות של ארוסין, ואף על פי שלא היה בו בקינוי וסתירה. ומכאן לגלגול שבועה מן התורה.
שומרת יבם וכנוסה. ואם היתה יבמתו וכנסה, וקינא לה ונסתרה, מגלגל עליה טומאה שנטמאה כשהיא שומרת יבם. ומתניתין רבי עקיבא היא, דאמר שומרת יבם ערוה. ואינה הלכה. אלא שומרת יבם שזנתה מותרת ליבם. לפיכך אינו מתנה עליה אם זנתה שומרת יבם.
אמן שלא נטמאתי וכו'. פירושי קמפרש ל"אמן" על האלה, "אמן" על השבועה דתנינן לעיל. והכי קאמר, אמן שלא נטמאתי הוא אמן על השבועה שהשביעה הכהן משביע אני עליך שלא נטמאת.
ואם נטמאתי יבואו בי. היינו קבלת אלה, שאמר לה הכהן ואם נטמאת יבאו ביך כל הקללות הללו.
אמן שלא אטמא. שאם תיטמא לאחר זמן מים מערערים אותה.
ואין הלכה כרבי מאיר.
 
משנה ו
הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ
לא עַל קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס,
וְלא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ.
נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ
לא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ.
 
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ
לא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ.
 
ברטנורא משנה ו
ולא משנתגרשה. שאם זנתה לאחר שגירשה, וחזר והחזירה וקינא לה ונסתרה, אין המים בודקים על זנות שלאחר גירושין, דגרושה שזנתה מותרת לחזור לבעלה, דבקדושין תלה רחמנא האיסור לא בביאה, דכתיב (דברים כד) "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר". לפיכך, נתקדשה לאיש אחר, אע"פ שלא נבעלה. אסורה לחזור לבעלה. ואם נבעלה בלא קדושין, מותרת לחזור לבעלה.