לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סוטה, פרק ג

סוטה, פרק ג

 

משנה א
הָיָה נוֹטֵל אֶת מִנְחָתָהּ מִתּוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית
וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת,
וְנוֹתְנָהּ עַל יָדָהּ, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ מִתַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ.
 
ברטנורא משנה א
היה נוטל בעלה את המנחה, שאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך. והגשה נמי תחילת קמיצה היא, שאין זר קרב למזבח. אבל קדושי כלי ויציקה ובלילה, במנחות הטעונות שמן, כשר בזר.
ונותנה על ידה. להניף.
וכהן מניח ידו תחתיה. שנאמר בשלמים (ויקרא ז) "ידיו תביאנה", ונאמר במנחת סוטה (במדבר ה) "ולקח הכהן מיד האשה", מה בשלמים כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, כך במנחת סוטה כהן מניח ידו תחת יד האשה ומניף.
 
משנה ב
הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.
הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה, כו)
"וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה אֶת-הַמַּיִם".
אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ כְּשֵׁרָה.
 
ברטנורא משנה ב
והגיש לקרן מערבית דרומית.
והשאר נאכל לכהנים. שכל הנקמצות שייריהן נאכלים.
היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. תלתא קראי כתיבי. "והשקה" קמא, "ואחר ישקה", "והשקה" בתרא. והשקה קמא, לגופיה, שמשקה אחר שנמחקה המגילה קודם הקטרת המנחה. "ואחר ישקה", אע"ג דמשמע דוקא, על כרחיך מקרא האמור ראשון נדרש לגופו, ומקראות יתירות האמורות אחריו ניתנו לידרש, הלכך "ואחר ישקה", אע"פ שנכתב אחר הקטרת המנחה, אקודם הקטרה קאי, ואמחיקה הכתובה למעלה קאי, וקאמר דאם לא נמחקה יפה, ועדיין רישומן של אותיות ניכר, לא ישקנה. "והשקה" בתרא, לאשמועינן שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.
רבי שמעון אומר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה. על כרחך "ואחר ישקה" דוקא הוא, ודוקא כתביה לאחר הקטרה. "והשקה" קמא, שאם בדיעבד השקה ואחר כך הקריב מנחתה, כשרה. "והשקה" בתרא, שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.
ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ג
עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה אָמְרָה: אֵינִי שׁוֹתָה
מְגִלָּתָהּ נִגְנֶזֶת, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן;
וְאֵין מְגִלָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת.
נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה: טְמֵאָה אֲנִי
הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן.
נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה: אֵינִי שׁוֹתָה
מְעַרְעֲרִים אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ.
 
ברטנורא משנה ג
מגילתה נגנזת. בצד ההיכל.
ומנחתה מתפזרת על הדשן. ונשרפת על בית הדשן שהיה בעזרה ששורפים שם פסולי קדשי קדשים, דהואיל וקדשה בכלי שרת טעונה שריפה בעזרה.
ואין מגילתה כשרה להשקות [בה] סוטה אחרת. דבעינן כתיבה לשמה, דכתיב (שם) "ועשה לה הכהן", כל עשייתה לשמה.
המים נשפכים. דכיון דאמרה "טמאה אני", בדוקה ועומדת היא. ומים המרים לא נתנו אלא לברר בהם את הספק.
מערערים אותה. דדלמא טהורה היא, ומחמת בעיתותא קאמרה.
***
משנה ד
אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת,
עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין,
וְהֵם אוֹמְרִים: הוֹצִיאוּהָ, הוֹצִיאוּהָ! שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא אֶת הָעֲזָרָה.
אִם יֶשׁ לָהּ זְכוּת הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ.
יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים,
יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים.
מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי: חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה,
שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְּרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין
הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם.
 
ברטנורא משנה ד
אינה מספקת לשתות וכו'. בגמרא מוכיח דמתניתין רבי עקיבא היא, דסבר כרבי שמעון דאמר מקריב מנחתה ואחר כך משקה אותה, דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא, דכתיב (במדבר ה) "מנחת זכרון מזכרת עון".
מתמלאת גידים. מתוך שבשרה נפוח נראית כמלאה גידים.
שלא תטמא את העזרה. לא מטומאת מת קאמר, אלא שלא תפרוס נדה ותטמא שער נקנור ועזרת נשים שתצא דרך שם, שנדה וזבה אסורין לכנוס בהר הבית. אבל המת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור, שלא נתקדשו בקדושת העזרה.
יש לה זכות וכו'. בגמרא מפרש דזכות דתורה הוא דתולה לה, שהוליכה בניה לבית הספר והמתינה לבעלה שיצא חוץ לעיר לעסוק בתורה.
כאילו מלמדה תפלות. חיבור משכב אנשים. שמתוך התורה היא מבינה ערמימות, ועושה דבריה בהצנע. כדכתיב (משלי ח') "אני חכמה שכנתי ערמה".
רוצה אשה בקב. ליזון מזונות מועטים, ויהא תשמיש מצוי לה.
מתשעה קבין ופרישות. לפרוש מן התשמיש, הלכך אין טוב שתלמוד תורה.
חסיד שוטה. מפרש בגמרא כגון דטבעה אשה בנהר, ואמר לאו אורח ארעא לאסתכולי באתתא ולאצולה.
רשע ערום. כגון המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו. ומשנפתחו בלב הדיין שערי זכות לדברי זה, קשה לסלקן, והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על "לא תשא שמע שוא" (שמות כ"ג).
ואשה פרושה. כגון אשה כשפנית, שהיתה עוצרת רחם הנשים היולדות בכשפיה, ובשעה שהיתה היולדת מקשה בלדתה היתה אומרת אלך ואתפלל אולי תקובל תפלתי, וסותרת כשפיה ויולדת.
ומכות פרושים. שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע, כגון שמהלך עקב בצד גודל ואינו מרים רגלו מן הארץ, ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים, והוא שנקרא בגמרא "פרוש נקפי". או מי שעושה עצמו כעוצם עיניו שלא להסתכל בנשים, ומתוך כך מכה ראשו בכותל ויוצא ממנו דם, והוא הנקרא "פרוש קוזאי", כלומר שמקיז דם מראשו מחמת פרישותו.
הרי אלו מכלי העולם. שרוצים להראות לבריות שהם חסידים ואין תוכם כברם.
 
משנה ה
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמָּרִים;
וְאִם אַתָּה אוֹמֵר: הַזְּכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמְאָרְרִים
מַדְהֶה אַתָּה אֶת הַמַּיִם בִּפְנֵי כָּל הַנָּשִׁים הַשּׁוֹתוֹת;
וּמוֹצִיא אַתָּה שֵׁם רַע עַל הַטְּהוֹרוֹת שֶׁשָּׁתוּ,
שֶׁאוֹמְרִים: טְמֵאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁתָּלְתָה לָהֶן זְכוּת.
רַבִּי אוֹמֵר: הַזְּכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמְאָרְרִים,
וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת וְאֵינָהּ מַשְׁבַּחַת, אֶלָּא מִתְנַוְּנָה וְהוֹלֶכֶת,
לַסּוֹף הִיא מֵתָה בְּאוֹתָהּ מִיתָה.
 
ברטנורא משנה ה
מדהה אתה את המים. מחסר ומחשיך. הגוון החסר נקרא "דיהה" בלשון משנה.
מתנוונה והולכת. נחלית והולכת.
 
משנה ו
נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה בַּכֶּלִי
הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִפָּדֶה;
וְאִם מִשֶּׁקָּדְשָה בַּכֶּלִי
הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִשָֹּׂרֵף.
 
וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְֹרָפוֹת:
הָאוֹמֶרֶת: טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה,
וְהָאוֹמֶרֶת: אֵינִי שׁוֹתָה,
וְשֶׁבַּעֲלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעֲלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ;
וְכָל הַנְּשׁוּאוֹת לַכֹּהֲנִים מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְֹרָפוֹת.
 
ברטנורא משנה ו
נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות שנטמאו עד שלא קדשו בכלי.
ותפדה. ותצא לחולין, ומן המעות יקנה אחרת.
ותשרף. שקדשה קדושת הגוף, ואינה יוצאה עוד לחולין.
וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. ואפילו קרב קומץ כהלכתו ולא נטמאת, נשרפים שיריה על בית הדשן ואינן נאכלים, מפני שיש לכהן בעלה חלק בה שמשלו היא באה, והתורה אמרה (ויקרא ו') "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", ואין כולה כליל, מפני שיש לה חלק בה שלכפרתה היא באה, הא כיצד, הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבין בעצמן.
 
משנה ז
בַּת יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּשֵֹּׂאת לְכֹהֵן מִנְחָתָהּ נִשְֹרֶפֶת.
וְכֹהֶנֶת שֶׁנִּשֵֹּׂאת לְיִשְֹרָאֵל מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת.
מַה בֵּין כֹּהֵן לְכֹהֶנֶת?
מִנְחַת כֹּהֶנֶת נֶאֱכֶלֶת, מִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת;
כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, וְכֹהֵן אֵינוֹ מִתְחַלֵּל;
כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לַמֵּתִים, וְאֵין כֹּהֵן מִטַּמֵּא לַמֵּתִים;
כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין כֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים.
 
ברטנורא משנה ז
וכהנת שנשאת לישראל. בת כהן.
מנחתה נאכלת. ד"כל מנחת כהן כליל תהיה" כתיב, כהן ולא כהנת. וכן כהנת אלמנה וגרושה שהביאה מנחת נדבה נאכלת.
כהנת מתחללת. מן התרומה ומן הכהונה. אם נבעלה לפסולים שוב אינה חוזרת לכשרותה לעולם.
כהן אינו מתחלל אם נשא גרושה חללה או זונה, אלא כל זמן שהוא עמה הוא פסול לעבודה, משגרשה חוזר להכשרו, דכתיב (שם כ"א) "ולא יחלל זרעו", זרעו חלל, והוא אינו חלל.
כהנת מטמאה למתים. דכתיב (שם) "בני אהרן", ולא בנות אהרן.
ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים. דחטאת ואשם ומנחה בכולהו כתיב (שם ו') "כל זכר בבני אהרן יאכלנו".
 
משנה ח
מַה בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה?
הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת;
הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בַּנָּזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בַּנָּזִיר;
הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו,
וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ;
הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ;
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ;
הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה;
הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית;
הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ.
 
ברטנורא משנה ח
האיש פורע ופורם. כשהוא מנוגע, פורע את ראשו ופורם את בגדיו, דכתיב (שם י"ג) "איש צרוע הוא" וכו', איש פורע ופורם, ואין אשה פורעת ופורמת.
האיש מדיר בנו בנזיר. בנו קטן. וחלה נזירתו עליו ואפילו לכשיגדל. וזו הלכה היא בנזיר ואין לה סמך מן התורה.
האיש מגלח על נזירות אביו. אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת, והיה בנו נזיר או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו, הרי הבן מגלח ביום מלאת ומביא קרבנות שהפריש אביו. וגם זו הלכה ואין לה סמך.
האיש מקדש את בתו. מקבל קדושי בתו קטנה שלא מדעתה דכתיב (דברים כ"ב) "את בתי נתתי לאיש הזה".
האיש נסקל ערום. דכתיב (ויקרא כ"ד) "ורגמו אותו", ואי אפשר לומר אותו ולא אותה, דהא כתיב (דברים י"ז) "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, אלא אותו בלא כסותו, אבל אותה בכסותה.
האיש נתלה. דכתיב (שם כ"א) "ותלית אותו על עץ", אותו ולא אותה.
האיש נמכר בגניבתו. דכתיב (שמות כ"ב) "ונמכר בגניבתו", ולא בגניבתה.