לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יבמות, פרק ט

יבמות, פרק ט

משנה א

יֵשׁ מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן,

מֻתָּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן,

מֻתָּרוֹת לְאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ, וַאֲסוּרוֹת לָאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ.

וְאֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן:

כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנָּשָֹא אֶת הָאַלְמָנָה, וְיֶשׁ לוֹ אָח כֹּהֵן גָּדוֹל;

חָלָל שֶׁנָּשָֹא כְּשֵׁרָה, וְיֶשׁ לוֹ אָח כָּשֵׁר;

יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּשָֹא בַּת יִשְֹרָאֵל, וְיֶשׁ לוֹ אָח מַמְזֵר;

מַמְזֵר שֶׁנָּשָֹא מַמְזֶרֶת, וְיֶשׁ לוֹ אָח יִשְֹרָאֵל -

מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן.

 

ברטנורא משנה א

יש מותרות. כהן הדיוט שנשא אלמנה. והוא הדין בתולה, שהרי כשמת נעשית אלמנה. ונקט אלמנה משום דבעי למיתני סיפא, כהן גדול שנשא אלמנה.

 

משנה ב

וְאֵלּוּ מֻתָּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן:

כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָאַלְמָנָה, וְיֶשׁ לוֹ אָח כֹּהֵן הֶדְיוֹט;

כָּשֵׁר שֶׁנָּשָֹא חֲלָלָה, וְיֶשׁ לוֹ אָח חָלָל;

יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּשָֹא מַמְזֶרֶת, וְיֶשׁ לוֹ אָח מַמְזֵר;

מַמְזֵר שֶׁנָּשָֹא בַּת יִשְֹרָאֵל, וְיֶשׁ לוֹ אָח יִשְֹרָאֵל -

מֻתָּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן.

 

אֲסוּרוֹת לָאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ:

כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּשָֹא אֶת הָאַלְמָנָה,

וְיֶשׁ לוֹ אָח כֹּהֵן גָּדוֹל, אוֹ כֹּהֵן הֶדְיוֹט;

כָּשֵׁר שֶׁנָּשָֹא חֲלָלָה, וְיֶשׁ לוֹ אָח כָּשֵׁר;

יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּשָֹא מַמְזֶרֶת, וְיֶשׁ לוֹ אָח יִשְֹרָאֵל;

מַמְזֵר שֶׁנָּשָֹא בַּת יִשְֹרָאֵל, וְיֶשׁ לוֹ אָח מַמְזֵר -

אֲסוּרוֹת לָאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ.

וּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וּלְיִבְמֵיהֶן.

 

ברטנורא משנה ב

כהן גדול שקידש את האלמנה. אבל נשאה נתחללה בביאתו ואסורה לבעל וליבם.

 

משנה ג

שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

שְׁנִיָּה לַבַּעַל וְלא שְׁנִיָּה לַיָּבָם -

אֲסוּרָה לַבַּעַל וּמֻתֶּרֶת לַיָּבָם.

שְׁנִיָּה לַיָּבָם וְלא שְׁנִיָּה לַבַּעַל -

אֲסוּרָה לַיָּבָם וּמֻתֶּרֶת לַבַּעַל.

שְׁנִיָּה לָזֶה וְלָזֶה - אֲסוּרָה לָזֶה וְלָזֶה.

אֵין לָהּ לא כְּתֻבָּה, וְלא פֵּרוֹת, וְלא מְזוֹנוֹת, וְלא בְּלָאוֹת,

וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא.

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט,

מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְֹרָאֵל, בַּת יִשְֹרָאֵל לַנָּתִין וְלַמַּמְזֵר -

יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה.

 

ברטנורא משנה ג

שניה לבעל ולא שניה ליבם. אם אמו של בעל ולא של יבם, כגון אחים מן האב ולא מן האם.

אין לה כתובה. מנה ומאתים שהם עיקר כתובה הוא דלית לה לשניה, אבל תוספת יש לה.

ולא פירות. אין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל שלה, ואע"ג דפירות תקינו רבנן תחת פרקונה, וזו אין חייב לפדותה דלא קרינן בה "ואותבינך לי לאינתו", ולפיכך היה ראוי שישלם לה מה שאכל מפירות נכסי מלוג שלה, אפילו הכי קנסוה רבנן דלא תגבי מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה, כי היכי דקנסוה דלא תגבי מיניה עיקר כתובה, דתנאי כתובה ככתובה דמי.

ולא מזונות. אין צריך לומר שאינו חייב לזון אותה בעודה תחתיו, דהא ב"עמוד והוצא קאי", אלא אפילו הלך למדינת הים, ולותה ואכלה, לא משלם. דאילו באשה כשרה אם לותה ואכלה, חייב הבעל לשלם, שהמלוה תובע אותה מה שהלוה לה, והיא תובעת לבעלה. דדוקא במי שפרנסה שלא בדרך הלואה, אמרינן בכתובות הלכה כחנן, דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי, דכיון שבשביל בעלה פרנסה ולא הלוה לה כלום, למאן קא תבע: היא לא לותה, והבעל לא ביקש ממנו שיפרנסה. הלכך מצוה הוא דעבד. אבל אם הלוה לה, חייב הבעל לשלם אם היא כשרה, ואם היא מן השניות אינו חייב לשלם.

ולא בלאות. אם נשתמש הבעל בנכסי מלוג שלה עד שבלו אינו חייב לשלם, דסד"א הואיל ואין לה כתובה, אם אכל הבעל נכסי מלוג שלה חייב לשלם מה שאבד ובלה מהם, קמ"ל דקנסוה רבנן שלא ישלם הבעל הבלאות. אבל מה שימצא מהן קיימים נוטלתן.

אלמנה לכהן גדול וכו'. יש להן כתובה ופירות, דמשלם להן הבעל פירות שאכל מנכסי מלוג שלהן. ומזונות יש להן שניזונות מנכסיו. ודוקא לאחר מיתה, אבל בחייו אין כופין אותו לזונן, דהא קיימי עליה ב"עמוד והוצא". ואם לותה אחת מהן למזונותיה בחיי בעלה, אין חייב הבעל לשלם למלוה. ובלאות נמי יש להן, שחייב להחזיר מה שבלה ואבד מנכסי מלוג שלהן. והני מילי כשהכיר בהן, אבל לא הכיר בהן, אין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, אבל יש להן תוספת ובלאות דאיתנהו בעינייהו.

והאי דשניות אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' יש להן כתובה ופירות ומזונות ובלאות - לפי שהללו מדברי סופרים וצריכים חזוק, והללו מדברי תורה ואין צריכים חזוק. ובפרק "אלו הן הלוקין" מוכח דחלוצה לכהן גדול דאורייתא היא. ואע"ג דחלוצה לכהן הדיוט היא מדברי סופרים, עשאוה כשל תורה לדין זה.

 

משנה ד

בַּת יִשְֹרָאֵל מְאֹרֶסֶת לַכֹּהֵן,

מְעֻבֶּרֶת מִכֹּהֵן, שׁוֹמֶרֶת יָבָם לַכֹּהֵן,

וְכֵן בַּת כֹּהֵן לְיִשְֹרָאֵל -

לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

 

בַּת יִשְֹרָאֵל מְאֹרֶסֶת לַלֵּוִי, מְעֻבֶּרֶת מִלֵּוִי, שׁוֹמֶרֶת יָבָם לַלֵּוִי,

וְכֵן בַּת לֵוִי לְיִשְֹרָאֵל -

לא תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵֹר.

 

בַּת לֵוִי מְאֹרֶסֶת לַכֹּהֵן, מְעֻבֶּרֶת מִכֹּהֵן, שׁוֹמֶרֶת יָבָם לַכֹּהֵן,

וְכֵן בַּת כֹּהֵן לַלֵּוִי -

לא תֹּאכַל לא בַּתְּרוּמָה וְלא בַּמַּעֲשֵֹר.

 

ברטנורא משנה ד

לא תאכל בתרומה. כדתנן בפרק "אלמנה לכהן גדול", העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין.

לא תאכל במעשר. כולה מתניתין רבי מאיר היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים, ואינה הלכה.

בת כהן ללוי לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. הכי קאמר: אין חולקין תרומה ולא מעשר בבית הגרנות לא לבת כהן ולא לבת לוי, גזירה משום גרושה בת ישראל שהיא אסורה לאכול במעשר, ואם יחלקו לאשה מעשר בבית הגרנות, יבואו לחלוק לבת ישראל אחר שנתגרשה מלוי, שאין הכל יודעין שבשביל בעלה היו מחלקין לה, לפיכך גזר רבי מאיר שלא תחלוק אשה בבית הגרנות אפילו בת כהן ובת לוי. והא דתנן בת לוי המאורסת לכהן וכו' לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר, הוא הדין אפילו נשואה, ומשום רישא דתני בת ישראל המאורסת לכהן, דהתם דוקא מאורסת שאם היתה נשואה תאכל, תנא נמי בסיפא גבי בת לוי מאורסת.

 

משנה ה

בַּת יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּסֵּת לַכֹּהֵן - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה;

מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

נִסֵּת לַלֵּוִי - תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵֹר;

מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן - תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵֹר.

נִסֵּת לְיִשְֹרָאֵל - לא תֹּאכַל לא בַּתְּרוּמָה וְלא בַּמַּעֲשֵֹר;

מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן - לא תֹּאכַל לא בַּתְּרוּמָה וְלא בַּמַּעֲשֵֹר.

מֵת בְּנָהּ מִיִּשְֹרָאֵל - תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵֹר.

מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן - לא תֹּאכַל לא בַּתְּרוּמָה וְלא בַּמַּעֲשֵֹר.

 

ברטנורא משנה ה

מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה. דכתיב (ויקרא כ"ב) "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו", קרי ביה יאכילו. וכל זמן שבנה קיים מאכילה בתרומה.

נשאת ללוי. אחר שילדה מכהן.

אוכלת במעשר. ולא בתרומה, ואף על גב דיש לה בן מכהן, דהדרא הויא לה זרה.

מת ולה ממנו בן אוכלת במעשר. בשביל בנה מלוי, אבל לא בתרומה בשביל בנה מכהן, שהרי יש לה זרע מן הזר.

 

משנה ו

בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵֹּׂאת לְיִשְֹרָאֵל - לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה;

מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן - לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

נִשֵֹּׂאת לַלֵּוִי - תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵֹר;

מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן - תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵֹר.

 

נִשֵֹּׂאת לַכֹּהֵן - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה;

מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן - תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן - לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.

מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי - לא תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵֹר.

מֵת בְּנָהּ מִיִּשְֹרָאֵל - חוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ;

וְעַל זוֹ נֶאֱמַר (ויקרא כב, יג) "וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל".