לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עבודה זרה, פרק ב

עבודה זרה, פרק ב

משנה א

אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפֻנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם,

מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה.

וְלא תִּתְיַחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת.

וְלא יִתְיַחֵד אָדָם עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכַת דָּמִים.

בַּת יִשְֹרָאֵל לא תְּיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית,

מִפְּנֵי שֶׁמְּיַלֶּדֶת בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה;

אֲבָל נָכְרִית מְיַלֶּדֶת בַּת יִשְֹרָאֵל.

בַּת יִשְֹרָאֵל לא תָּנִיק בְּנָהּ שֶׁל נָכְרִית;

אֲבָל נָכְרִית מְנִיקָה בְּנָהּ שֶׁל יִשְֹרְאֵלִית בִּרְשׁוּתָהּ.

 

ברטנורא משנה א   

אין מעמידין בהמה בפונדקאות העשויין להתאכסן שם עוברי דרכים. לפי שהנכרים חשודים על הרביעה. אפילו נקבות אצל נקבות אסור, לפי שהעובדי כוכבים מצויים אצל נשי חביריהם ופעמים שאינו מוצאה, ומרביע את הבהמה.  

ולא תתיחד אשה עמהן.  אפילו ביחוד שכיוצא בו אצל ישראל מותר, כגון שאשתו עמו, אצל נכרי אסור, דנכרי אין אשתו משמרתו.  

לא תילד את הנכרית.  מפני שמגדלת בן לעבודה זרה. ובשכר מותרת, משום איבה.  

אבל נכרית מילדת את בת ישראל. בזמן שאחרות עומדות על גבה. אבל בינה לבינה לא, שחשודות על שפיכות דמים שמא תהרגנו.

 

משנה ב

מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לא רִפּוּי נְפָשׁוֹת.

וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר, אֲבָל לא בֵּינוֹ לְבֵינוֹ.

 

ברטנורא משנה ב   

רפוי ממון.  בהמתו.  

רפוי נפשות.  גופו. ואם אמר לו סם פלוני יפה לך, אפילו רפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו.  

אבל לא בינו לבינו. ואי רואה במראה, מותר. דמימר אמר הנכרי, הואיל ומסתפר הכי אדם חשוב הוא, ומתירא להורגו.

 

משנה ג

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:

הַיַּיִן, וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן,

וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגֹל - אָסוּר, מָשׁוּךְ - מֻתָּר.

בָּשָֹר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה - מֻתָּר;

וְהַיּוֹצֵא - אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת - אָסוּר לָשֵֹאת וְלָתֵת עִמָּהֶם;

וְהַבָּאִין - מֻתָּרִין.

 

ברטנורא משנה ג   

שהיה מתחלתו יין.  לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל, דלא מתסר בהנאה. דטעמא דמתסר בהנאה, משום דלמא נסכיה לעבודה זרה, וחומץ לא קא מנסך לעבודה זרה.  

וחרס הדרייני.  אדריאנוס קיסר היה מגבל טיט ביין ועושה ממנו כלים ולא היה מצרפן בכבשן, ונושאים אותן במלחמה, וכשרוצים לשתות משימים אותם החרסים במים ונימוחים שם, והטיט שוקע למטה, ונשאר היין מזוג במים. ועל שם אדריאנוס, נקרא חרס הדרייני.  

עורות לבובים. קורעים הבהמה מחיים כנגד הלב כמין נקב עגול ומוציאין הלב ומקריבין אותו לעבודה זרה.  

משוך מותר.  שאין עושין לעבודה זרה אלא עגול. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.  

היוצא אסור בהנאה.  שכבר נעשה תקרובת.  

לתרפות.  לטעות עבודה זרה [למרחוק. רש"י]. מקום ערוותה של אשה נקרא בית תורפה.  

אסור לשאת ולתת עמהם.  דאזלו ומודו לעבודה זרה.

ועוד: דזבני מידי דצריך לתקרובת עבודה זרה.

והלכה כרבי עקיבא.

 

משנה ד

נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן, וְיַיִן שֶׁל יִשְֹרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן -

אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה.

הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין שֶׁל גּוֹיִם -

אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לַחִין - אֲסוּרִין, יְבֵשִׁין - מֻתָּרִין.

הַמֻּרְיָס וּגְבִינוֹת בֵּית אֻנְיָקִי שֶׁל גּוֹיִם -

אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה.

 

ברטנורא משנה ד   

נודות.  של עור.  

וקנקנים.  של חרס.  

אין איסורן איסור הנאה. ודינייהו הכי, אם חדשים הם, מותר לתת לתוכן יין מיד. ואם הכניס בהן הנכרי יין לקיום, ממלא אותם מים ומשהה המים בתוכן שלושה ימים מעת לעת, אלא שמערה המים בכל יום מעת לעת של שלושה ימים, ומשים מים אחרים תחתיהם, ואחר כך מותר לשום בתוכו יין. ואם ישנו שנים עשר חדש שלא היה בהם יין של נכרים, מותרין מיד אחר שנה בלי עירוי.  

חרצנים וזגים.  פסולת של ענבים וגרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ.  

לחים.  כל שנים עשר חודש אסורים בהנאה.

ויבשים.  לאחר שנים עשר חודש מותרין אפילו באכילה.  

המורייס.  שומן של דגים. ורגילין היו שמערבין בו יין. אבל אם ניכר ממנו שלא נתערב בו יין, כולי עלמא לא פליגי דשרי.  

בית אונייקי. שם כפר, שרוב עגלים הנמצאים שם קרבים לעבודה זרה.

רבי מאיר חייש למיעוטא, וסבר דאף על גב דרוב עגלים הוו מיעוטא כנגד שאר בהמות, חיישינן למיעוטא, וכל הגבינות הנמצאות שם אמרינן דלמא בקיבת עגלי עבודה זרה העמידן.

וחכמים לא חיישי למיעוטא.

ואין הלכה כרבי מאיר בכל הני תלתא בבי.

 

משנה ה

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ;

אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת הַגּוֹיִם?

אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה.

אָמַר לוֹ: וַהֲלא קֵבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּבַת נְבֵלָה,

וְאָמְרוּ: כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה שׁוֹרְפָהּ חַיָּה?!

וְלא הוֹדוּ לוֹ,

אֲבָל אָמְרוּ: אֵין נֶהֱנִין וְלא מוֹעֲלִין.

חָזַר, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה.

אָמַר לוֹ:

אִם כֵּן, לָמָּה לא אֲסָרוּהָ בַּהֲנָאָה?

הִשִֹּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר;

אָמַר לוֹ: יִשְׁמָעֵאל אָחִי,

הֵיאָךְ אַתָּה קוֹרֵא (שיר השירים א, ב)

"כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", אוֹ: "כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךְ" ?

אָמַר לוֹ: "כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךְ".

אָמַר לוֹ: אֵין הַדָּבָר כֵּן,

שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ מְלַמֵּד עָלָיו (שם שם, ג) "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים".

 

ברטנורא משנה ה   

מפני מה אסרו גבינות של נכרים.  באכילה. ולרבנן קא בעי. ומשום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש, דקים לן דחלב בהמה טמאה אינה נקפה.  

שורפה חיה.  דפירשא בעלמא היא.  

בקיבת עגלי עבודה זרה.  ואף על גב דפירשא בעלמא היא, אסור, דשאני עבודה זרה דכתיב בה (דברים י"ג) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם".  

השיאו לדבר אחר. ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר. מפני שעדיין לא עברו שנים עשר חודש שנגזרה גזירה זו, וכי גזרי רבנן גזירה לא מגלו לטעמא עד תריסר ירחי שתא עד שתתפשט גזירתן, דלמא איכא דלא סבירא ליה לטעמא ואתי לזלזולי ביה.

וטעמא דאסרו גבינות של נכרים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת נכרים שהיא נבילה. ואע"פ שהוא דבר מועט כנגד כל החלב, כיון שהוא מעמיד החלב ועושה בו מעשה לא בטל, דקיימא לן הכל הולך אחר המעמיד. ומשום בשר בחלב לא היה אסור, כיון שהבשר בפני עצמו מותר אינו אוסר בחלב אע"פ שמעמידו, עד שיתן בו טעם. אבל דבר של איסור מעיקרו, אוסר בהיתר אע"פ שאינו נותן בו טעם, כל זמן שהוא מעמיד.  

כי טובים דודייך מיין.  הקב"ה אומר כן לכנסת ישראל.  

אין הדבר כן.  אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ערבים עלי דברי דודיך, כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים, יותר מיינה של תורה, מעיקר תורה שבכתב.

 

משנה ו

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין, וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:

חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְאֵין יִשְֹרָאֵל רוֹאֵהוּ,

וְהַפַּת, וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן;

רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ בַּשֶּׁמֶן;

וּשְׁלָקוֹת וּכְבָשִׁין, שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ,

וְטָרִית טְרוּפָה,

וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה, כִּלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ,

וְהַחִילָק, וְקֹרֶט שֶׁל חִלְתִּית, וּמֶלַח סַלְקוֹנְטִית -

הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה.

 

ברטנורא משנה ו   

הפת והשמן וכו'.  כל הני, אסורין משום חתנות. ופת של נחתומין התירוהו, אבל פת של בעלי בתים לא הותר, אלא להולכי דרכים ובשעת הדחק. והשמן ראו שלא פשט איסורו ונמנו עליו והתירוהו, כדמסיק במתניתין.

ושלקות.  כל דבר שבשלו אותו הנכרים, ואפילו בשלו אותו בכליו של ישראל ובפניו, שאין לחוש לתערובת איסור ולגיעולי נכרים, אסרוהו משום בישולי נכרים. והוא שלא סייע בו ישראל לא בתחלה ולא בסוף. ולא אסרו משום בישולי נכרים אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת. אבל אם חסר אחת מאלו, אין בו משום בישולי נכרים.  

וכבשין שדרכן לתת בהן יין.  ואין איסורן איסור הנאה, לפי שאין טעם היין ניכר בהן. אבל באכילה אסורין.  

טרית טרופה.  מין דגים טהורים שטורפין אותן דק דק ואינן ניכרין. ואסורין כשנלקחו מן הנכרים, שמא [נכתש] עמהם דג טמא.  

וציר שאין בה דגה.  דג קטן שנקרא כלבית. ודרכו שהוא גדל בתוך [ציר של] דגים טהורים, וכשיש ציר דג טמא מעורב עמו, לא יגדל בו כלבית.  

והחילק.  מין דגים קטנים טהורים, ואין להם סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל אחר זמן. ודגים קטנים טמאים הדומים להם מתערבים עמהם ואינם ניכרים אפילו כשאינה טרופה. אבל טרית, אין הדגים טמאים דומים לה, ולכך שרי כשאינה טרופה.  

חלתית.  כך שמה בערבי. וחותכין קרטיו בסכין. ואסורה משום שמנונית דסכין, דאגב חריפותא [דחלתית] ממתקת היא טעם השמנונית הנבלע בה.  

ומלח סלקונטית.  מלח שכל גדולי רומי אוכלין אותו, ורגילין למשוח אותה בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים, והיא גסה ולבנה ביותר.

 

משנה ז

אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה:

חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְיִשְֹרָאֵל רוֹאֵהוּ,

וְהַדְּבַשׁ,

וְהַדַּבְדְּבָנִיּוֹת,

אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפוֹת - אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה,

וּכְבָשִׁין שֶׁאֵין דַרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ,

וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דָּגָה,

וְעָלֶה שֶׁל חִלְתִּית, וְזֵיתִים גְּלֻסְקָאוֹת הַמְגֻלְגָּלִין;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשְּׁלוּחִין אֲסוּרִין.

הַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסְּלוּלָה - אֲסוּרִין,

מִן הַהַפְּתֵק - מֻתָּרִין.

וְכֵן לִתְרוּמָה.

 

ברטנורא משנה ז   

וישראל רואהו.  לאו דוקא רואהו, אלא כיון דאי קאי חזי ליה, אף על גב דכי יתיב לא חזי ליה, הנכרי ארתותי מרתית, אמר השתא קאי וחזי לי.  

והדבדניות.  החלות שרודין מן הכוורת שבהם הדבש. אע"פ שהם נוטפות, לא חיישינן שמא עירב בהם יין נסך.

פירוש אחר: אשכולות של ענבים. אע"פ שהיין נוטף מהן, אין בהן משום יין נסך, ואין בהם משום הכשר משקה שיהא מוכשר לטומאה, דסתמן לאכילה, ולא ניחא ליה במשקה הנוטף מהן.  

וטרית שאינה טרופה.  ואע"פ שהיא עשויה חתיכות, [נשאר] ראש הדג ושדרתו קיימין וניכר שהוא טהור.  

עלה של חלתית.  דהא לא מפסקו לה בסכין.

וזיתים גלוסקאות מגולגלים.  זיתים הכנוסים בכלי עגול ומתחממים ונעצרים מאליהן, ונעשים כגלוסקים מגולגלים כמו ביצה מגולגלת שנתחממו.  

השלחין אסורין.  אם נתרככו הזיתים כל כך עד שכשלוקח הזית בידו, הגרעין שבתוכו משתלח ונופל מאליו, אסורין, דמחמת היין נתרככו. ואין הלכה כרבי יוסי.  

מן הסלולה.  מן הסל שלפני החנוני.  אסורים,  שמזלף עליהם יין כדי שיתרככו.  

מן ההפתק.  ממקום שכונסן שעוצרים אותם שם זה על זה,  מותרין.  שאינו מזלף עליהן יין עד שנותנן לפניו למכור.  

 

וכן לתרומה.  וכן כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, כל הנמצא לפניו אסור, שמא תרומה היא. אבל הבא מן האוצר, מותר, דארתותי מרתת, דלמא שמעי רבנן ויפקירו כל האוצר.