לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עבודה זרה, פרק ג

עבודה זרה, פרק ג

משנה א

כָּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִים,

מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר, אֶלָּא כָּל שֶׁיֶּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל, אוֹ צִפּוֹר, אוֹ כַּדּוּר.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר.

 

ברטנורא משנה א  

כל הצלמים אסורים,  בהנאה.  

שהם נעבדים פעם אחת בשנה.  כשהשמש באותה מעלה שהצלם עשוי בו. דאף על גב דאיכא טובא שאינן אלא לנוי ואינן נעבדין, רבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא.  

כל שיש בידו וכו'.  דהני ודאי נעבדים, הם דמשום חשיבותייהו אשקלינהו להנך חפצי בידייהו. והוסיפו עליהם בברייתא, חרב ועטרה וטבעת. והלכה כחכמים.

ואין אסורין אלא כשעומדין על פתח המדינה. ובכפרים שאין דרכן לעשות צורות לנוי, דברי הכל אסורין, ואפילו אין בידו דבר, דלמפלחינהו עבדי להו.

 

משנה ב

הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים.

מָצָא תַּבְנִית יַד אוֹ תַּבְנִית רֶגֶל - הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים,

מִפְּנֵי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהֶן נֶעֱבָד.

 

ברטנורא משנה ב   

הרי אלו מותרין.  דכי הוו שלמים ספק עבדום ספק לא עבדום, ואפילו אם תימצי לומר עבדום, שמא בטלום ולכך שברום, והוי ספק ספיקא ולקולא.  

שכיוצא בהם נעבד.  תבנית יד לבדה הן עושים מעיקרא ועובדין אותה.

 

משנה ג

הַמּוֹצֵא כֵּלִים, וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן -

יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁעַל הַמְכֻבָּדִין אֲסוּרִים, שֶׁעַל הַמְבֻזִּין מֻתָּרִין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם.

אָמְרוּ לוֹ: אַף הוּא נַעֲשֶֹה זֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג, יח)

"וְלא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן-הַחֵרֶם".

 

ברטנורא משנה ג   

צורת חמה צורת לבנה.  פירש הרמב"ם ז"ל, לא שימצא עגול ויאמר זהו השמש, או כמין קשת עגול ויאמר זו לבנה, אלא שימצא הצורה שמיחסים אלו הוברי שמים לשמש וירח, כמו שאמרו שצורת השמש צורת מלך מעוטר יושב על עגלה, וכן כל כיוצא בזה.  

צורת דרקון.  צורת נחש שיש לו ציצין וקשקשין כקשקשי הדג, ואומרים שהיא צורה לתלי הלבנה, והיתה נעבדת באותן הימים. ואפילו לרבנן דאמרי לעיל שאר כל הצלמים מותרים, מודו דהנך אסיר, דאורחייהו למפלחינהו.  

שעל המכובדים.  כלים נאים שתשמישן לנוי ולכבוד, כגון שירים ונזמים וטבעות וכיוצא בהם.  

מבוזים.  כגון יורות וקומקומסים ומחמי חמין ודומיהן. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.  

וזורה לרוח.  שלא יהנה ישראל ממנה.  

אף הוא.  אם יזרנו לרוח גם עתה יש הנאה לישראל ממנו, שהיא נעשית זבל.

 

משנה ד

שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פְּלוֹסְפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ,

שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי;

אָמַר לוֹ: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם:

"וְלא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן-הַחֵרֶם",

מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי?

אָמַר לוֹ: אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ.

וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ:

אֲנִי לא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי.

אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָֹה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי,

אֶלָּא אוֹמְרִים: נַעֲשֵֹית אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ.

 

דָּבָר אַחֵר:

אִם נוֹתְנִין לָךְ מָמוֹן הַרְבֵּה,

אִי אַתָּה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּךְ

עָרֹם וּבַעַל קֶרִי וּמַשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ;

וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכָל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ.

לא נֶאֱמַר אֶלָּא "אֱלהֵיהֶם",

אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ - אָסוּר;

וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ - מֻתָּר.

 

ברטנורא משנה ד   

אפרודטי.  צורת כוכב נוגה. כך פירש הרמב"ם ז"ל.  

אין משיבין.  דבר תורה במרחץ, לפי שאדם עומד שם ערום.  

היא באתה בגבולי.  שהמרחץ קדם לה, והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ.

ועוד תשובה אחרת, אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודטי, דמרחץ לאו דבר של נוי הוא, אלא נעשה אפרודטי נוי למרחץ, שאפרודטי משמש במרחץ, והוא טפל והיא עיקר.

ביב.  חריץ עשוי בקרקע להוציא שופכים לרשות הרבים.

 

משנה ה

הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת -

הֵן מֻתָּרִין, וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶם אֲסוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, כה)

"לא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ".

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: "אֱלהֵיהֶם עַל-הֶהָרִים" (שם יב, ב) וְלא הֶהָרִים אֱלהֵיהֶם;

"אֱלהֵיהֶם...עַל הַגְּבָעוֹת", וְלא הַגְּבָעוֹת אֱלהֵיהֶם.

וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה?

מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם,

וְכָל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם אָסוּר.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אוֹבִין וְאָדוּן לְפָנֶיךָ:

כָּל מָקוֹם שָׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ,

וְגִבְעָה נִשָֹּׂאָה, וְעֵץ רַעֲנָן -

דַּע שֶׁיֶּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה.

 

ברטנורא משנה ה   

הן מותרין.  ההרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב מהן אבנים, דמחובר לא מיתסר.  

ומפני מה אשרה אסורה.  כלומר כי היכי דדרשינן "אלהיהם על ההרים" - ולא ההרים אלהיהם, הכי נמי "תחת כל עץ רענן" אלהיהם, ולא עץ רענן אלהיהם, ולמה אסרה תורה? דכתיב (דברים ז') "ואשריהם תגדעון".  

מפני שיש בה תפיסת ידי אדם.  שאדם נטעו. וסבר רבי יוסי שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור.

ותנא קמא סבר, הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעובדו, אין העבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו, דהוי כמי שעובד להר.

ואין הלכה כרבי יוסי.  

אני אובין.  אפרש.  

ואדון לפניך.  אחרי שאין לנו לדרוש מיעוטא מתחת כל עץ רענן, יש לומר שלא נאמר אלא למסור להם סימנים מקום שרגילים אמוריים לעבוד שם עבודה זרה, כדי שיחפשום ישראל ויבערום. ומיעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן ממשמעותיה, שלא צוה לנו לאבד ההרים. אבל עץ רענן צוה לנו לאבד, שנאמר (שם י"ב) "ואשריהם תשרפון באש".

 

משנה ו

מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְנָפַל -

אָסוּר לִבְנוֹתוֹ;

כֵּיצַד יַעֲשֶֹה?

כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה.

הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה -

נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה.

אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, כו) "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ".

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, כב)

"תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ",

מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָֹּׂא - אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָֹּׂא.

 

ברטנורא משנה ו   

סמוך לבית עבודה זרה.  שהיה אחד מכותליו בית עבודה זרה והבית עצמו נעבד.  

אסור לבנותו.  שבונה בית לעבודה זרה.  

כונס לתוך קרקע שלו ארבע אמות.  ואינו מניחו פנוי, שנמצא מהנה לעבודה זרה שמרחיב את גבולה, אלא ממלא המקום קוצים ועושה שם בית הכסא לתינוקות.  

היה שלו ושל עבודה זרה.  שמקום עובי הכותל חציו שלו.  

נדון מחצה על מחצה.  אותו חלק של עבודה זרה אינו עולה בכניסת ארבע אמות. אבל חלקו עולה. שאם עוביו שתי אמות מונה אמה שלו וכונס שלוש אמות בתוך שלו.  

אבניו ועציו ועפרו.  של אותו כותל.

מטמאין כשרץ.  ואפילו חלקו של ישראל, לפי שאין ברירה.  

כשרץ.  שמטמא במגע ואינו מטמא במשא. לפי שטומאת עבודה זרה דרבנן, אקילו בה. ואינה מטמאה בכעדשה כשרץ, אלא בכזית כמתים.  

רבי עקיבא אומר כנדה.  ואין הלכה כרבי עקיבא אפילו בעבודה זרה עצמה, וכל שכן במשמשיה.

 

משנה ז

שְׁלשָׁה בָּתִּים הֵן:

בַּיִת שֶׁבָּנוּי מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה -

הֲרֵי זֶה אָסוּר;

סִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְחִדֵּשׁ -

נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ;

הִכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוֹצִיאָהּ -

הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

 

שָׁלשׁ אֲבָנִים הֵן:

אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לַבִּימוֹס -

הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה;

סִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְחִדֵּשׁ -

נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ;

הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה, וְסִלְּקָהּ -

הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת.

 

שָׁלשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן:

אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה -

הֲרֵי זֶה אָסוּר;

גִּדְּעוֹ וּפִסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהֶחֱלִיף -

נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף;

הֶעֱמִיד תַּחְתָּיו עֲבוֹדָה זָרָה וּבִטְּלָהּ -

הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה?

כָּל שֶׁיֶּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ.

 

וּמַעֲשֶֹה בְּצַיְדָּן בְּאִילָן שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ, וּמָצְאוּ תַּחְתָּיו גַּל.

אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה;

וּבְדָקוּהוּ, וּמָצְאוּ בּוֹ צוּרָה.

אָמַר לָהֶן: הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין, נַתִּיר לָהֶן אֶת הָאִילָן.

 

ברטנורא משנה ז   

שלושה בתים הם.  לענין ביטול עבודה זרה.  

בית.  שתחלת בנינו לעבודה זרה, והיו עובדין את הבית עצמו, הרי זה אסור.

סיידו וכיירו לעבודה זרה.  שהיה בנוי מתחלה לדירת אדם, וסיידו, שלבנו בסיד. וכיירו, פיתוח וציור.  

וחידש.  או שחידש.  

נוטל מה שחידש.  ושאר כל הבית מותר.  

הכניס לתוכו עבודה זרה.  לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש עבודה זרה.  

שלוש אבנים הם.  לענין ביטול.  

אבן שחצבה מתחלה מן ההר.  

לבימוס.  להושיב עבודה זרה עליה.

סיידה וכיירה.  והיא היתה חצובה ועומדת.  

נוטל ישראל.  

מה שחידש. הנכרי, והאבן מותרת.  

העמיד עליה עבודה זרה.  לפי שעה ולא הקצה האבן לבימוס.

וסילקה, הרי זו מותרת.  ואינה צריכה בטול.  

גדעו.  לשם עבודה זרה, לעבוד הגידולים שיגדלו בו מעתה.  

נוטל מה שהחליף.  הענפים שגדלו במקום אותן שגדע, ושורפן כדין אשרה, והשאר מותר.  

איזו היא אשרה.  בגמרא מפרש, דאשלוש אשרות דתנן לעיל קאי. והכי קתני, שלוש אשרות הן, שתים דברי הכל, ואחת מחלוקת רבי שמעון ורבנן, ואיזהו אשרה שנחלקו רבי שמעון ורבנן, כל שיש תחתיה עבודה זרה, דרבנן קרו לה אשרה ואסרי לה כל זמן שיש עבודה זרה תחתיה, ורבי שמעון אומר אינה אשרה אלא כל שעובדין אותה, אבל כל שיש תחתיה עבודה זרה אין זו אשרה. ואין הלכה כרבי שמעון.

 

משנה ח

לא יֵשֵׁב בְּצִלָּהּ, וְאִם יָשַׁב - טָהוֹר.

וְלא יַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר - טָמֵא;

הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים, וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ - טָהוֹר.

וְזוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים,

אֲבָל לא בִּימוֹת הַחַמָּה;

וְהַחַזְרִין - לא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים,

מִפְּנֵי שֶׁהַנְּמִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל.

 

ברטנורא משנה ח   

לא ישב בצלה.  האי צל לאו תחת נוף האשרה קאמר, דלא הוי מצי למתני תו ואם ישב טהור, דהא קתני סיפא דאם עבר טמא. אלא מן האילן והלאה, דכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך.  

לא יעבור תחתיה.  תחת הנוף מהאילן, שהאילן מאהיל עליו. ואם עבר טמא.  

היתה גוזלת את הרבים.  שנופה נוטה לרשות הרבים.  

טהור.  דטומאה דרבנן היא, והיכא דגוזלת הרבים לא גזרו רבנן.  

ירקות בימות הגשמים.  שהאילן קשה להם שמונע החמה מלבוא.  

אבל לא בימות החמה.  שהצל יפה להם.  

והחזרין.  חזרת. ובערבי חס"א.  

לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.  שהצל יפה להם לכולם.  

שהנמיה. עלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים.

ובגמרא פריך, דהא שמעינן לרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר, לעיל בפרקין גבי מפורר וזורה לרוח ואע"פ שנעשה זבל, דהיכא שההיתר והאיסור שניהם גורמין להביא הדבר, כגון שהקרקע של היתר והזבל של עבודה זרה של איסור גורמין לצמיחת הירקות, סבירא ליה לרבי יוסי שהוא מותר, והיכי קאסר הירקות הכא מפני שהנמיה נושרת עליהן?!

ומשני, שרבי יוסי הכא לדבריהן של רבנן קאמר, לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, היה לכם לאסור הירקות מפני שהנמיה נושרת עליהן והיא הווה להם לזבל.

ורבנן סברי, שאני הכא שאין האילן של עבודה זרה מועיל לירקות כלום, שמה שמשביח להם בנמיה, פוגם להם בצל.

והלכה כרבי יוסי דזה וזה גורם מותר.

 

משנה ט

נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים - אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה.

הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר,

אִם חָדָשׁ - יֻתַּץ, וְאִם יָשָׁן - יֻצַּן.

אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת - אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה;

נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת - כֻּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה.

נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכַּר - אָסוּר בַּהֲנָאָה.

אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד - הַבֶּגֶד אָסוּר בַּהֲנָאָה;

נִתְעָרַב בַּאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים בַּאֲחֵרִים -

כֻּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה.

 

ברטנורא משנה ט   

נטל הימנה.  מן האשרה.  

חדש יותץ.  שההיסק הראשון שמסיקין התנור הוא מחסמו ומחזיקו, והרי נתקן באיסורי הנאה. והא מתניתין אתי אליבא דמאן דאמר זה וזה גורם אסור. ואין הלכה.

הלכך בין חדש בין ישן יוצן, שלא יאפו בו את הפת בהיסק זה עד שיצטנן התנור, כדי שלא יהנה מעצי איסור.  

הפת אסורה. בגמרא קאמר, והוא שאבוקה כנגדו, שכל שעה שהיה פת נאפה היה דולק האור בפי התנור ואופהו, שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהיה האיסור בעין ויש שבח עצים בפת.  

יוליך הנאה לים המלח.  דמי ככר שנתערב.  

כרכור.  יש לאורגים עץ עשוי כדמות מחט של סקאין, ומעבירין אותו על השתי כשהוא מתוח לפניהם באריגה. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בהנך תרתי, דאי אשמועינן בקמייתא, הוה אמינא בהך קאמר רבי אליעזר משום דבעידנא דקא גמרה פת אקלי ליה איסורא, אבל כרכור דאיתא לאיסורא בעיניה, אימא מודה להו לרבנן. ואי איתמר בהאיך, בהא קאמרי רבנן, אבל בקמייתא אימא מודו ליה לרבי אליעזר, צריכא.

והלכה כרבי אליעזר, ואפילו חבית של יין נסך שנתערבה בחביות של יין של היתר מוליך דמי אותה חבית לים המלח, והשאר כולן מותרות בהנאה.

 

משנה י

כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ?

קִרְסֵם וְזֵרֵד, נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט, אֲפִלּוּ עָלֶה -

הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה.

שְׁפָיָהּ:

לְצָרְכָּהּ - אֲסוּרָה, שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ - מֻתֶּרֶת.

 

ברטנורא משנה י   

כיצד מבטלה.  הנכרי לאשרה.  

קרסם.  קסמים יבשים שבאילן נטלן לצרכו לשרוף.  

וזירד.  כרת ענפים לחים שבה.  

שפאה.  תרגום "ואכות אותו טחון" (דברים ט'), ושפית יתיה.  

 

לצורכה.  כדי ליפותה. ואין מבטל עבודה זרה אלא נכרי גדול ובן דעת, שידע בטיב עבודה זרה ומשמשיה. ואפילו אם בטלה בעל כרחו הרי זו מבוטלת.