לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא מציעא, פרק ג

בבא מציעא, פרק ג

משנה א

הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּהֵמָה אוֹ כֵּלִים וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ;

שִׁלֵּם וְלא רָצָה לִשָּׁבַע,

שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבַּע וְיוֹצֵא;

נִמְצָא הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל;

 

טָבַח וּמָכַר - מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה;

לְמִי מְשַׁלֵּם?

לְמִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ.

 

נִשְׁבַּע וְלא רָצָה לְשַׁלֵּם;

נִמְצָא הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל;

טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה;

לְמִי מְשַׁלֵּם?

לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן.

 

ברטנורא משנה א 

המפקיד.

ולא רצה לישבע שבועת השומרין. שהיה יכול ליפטר אם נשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד.

למי שהפקדון אצלו.  דכיון דשילם, קנה כל תשלומיה. ואפילו לא שילם, אלא כיון שאמר בבית דין הריני משלם, קנה כל תשלומיה, לא שנא תשלומי כפל ולא שנא תשלומי ארבעה וחמשה.

 

משנה ב

הַשֹּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵרוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר, וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ

יִשָּׁבַע הַשֹּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ, וְהַשּׁוֹאֵל יְשַׁלֵּם לַשֹּׂוֹכֵר.

 

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶֹה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ?!

אֶלָּא תַּחֲזוֹר הַפָּרָה לַבְּעָלִים.

 

ברטנורא משנה ב 

השוכר פרה מחבירו, ועמד שוכר והשאילה לאחר ברשות המשכיר. שאם לא נתן לו המשכיר רשות, הא קיימא לן שומר שמסר לשומר חייב.

ישבע השוכר למשכיר.  שמתה כדרכה  ופטור. שהשוכר פטור מן האונסין.

והשואל שהוא חייב באונסין, משלם לשוכר, בשבועה שהוא נשבע למשכיר.

אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה  וכו'. והלכה כרבי יוסי.

 

משנה ג

אָמַר לִשְׁנַיִם:

"גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם";

אוֹ: "אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד לִי מָנֶה,

וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא",

נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ.

 

ברטנורא משנה ג 

אמר לשנים גזלתי לאחד מכם, והם אינם תובעים לו כלום, אלא הוא בא לצאת ידי שמים.

נותן לזה מנה ולזה מנה.  אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהם, ישבע כל אחד מהם שלו גזל, ונותן מנה לזה ומנה לזה. קנס קנסוהו חכמים, מפני שעבר על "לא תגזול". וכן שנים שתבעו לאחד. כל אחד אומר "אבי הפקיד אצלך מנה", והוא אומר "אביו של אחד מכם הניח לי מנה", ואיני יודע איזהו, הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה, ונותן מנה לזה ומנה לזה, דאיהו פשע בנפשיה, דהוה ליה למידק ולזכור מי הניח אצלו המנה.

 

משנה ד

שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מָנֶה, וְזֶה מָאתַיִם;

זֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי מָאתַיִם, וְזֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי מָאתַיִם

נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה,

וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

 

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

אִם כֵּן, מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי?

אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

 

ברטנורא משנה ד 

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים.  כגון דאפקידו תרווייהו כי הדדי זה בפני זה.

נותן לזה מנה ולזה מנה וכו'.  דאמר להו אתון לא קפדיתו אהדדי, ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים. אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן. ונעשו כאילו הניחו כל השלוש מאות בצרור אחד, דלא הוי ליה למידק מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו.

מה הפסיד הרמאי.  ולעולם לא יודה על האמת.

 

משנה ה

וְכֵן שְׁנֵי כֵלִים,

אֶחָד יָפֶה מָנֶה, וְאֶחָד יָפֶה אֶלֶף זוּז;

זֶה אוֹמֵר: יָפֶה שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר: יָפֶה שֶׁלִּי

נוֹתֵן אֶת הַקָּטָן לְאֶחָד מֵהֶן,

וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי קָטָן לַשֵּׁנִי,

וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

 

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

אִם כֵּן, מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי?

אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

 

ברטנורא משנה ה 

וכן שני כלים.  לרבנן אצטריכא ליה. ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא פסידא דשבירת כלי, אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה; אלא אפילו בשני כלים, דאיכא פסידא שצריך לשבר הכלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן, ולכשיבא אליהו נמצא שבעל הכלי הגדול הפסיד שנשבר הכלי שלו, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו רבנן לרבי יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו. קמשמע לן. והלכה כחכמים.

 

משנה ו

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ,

אֲפִלּוּ הֵן אוֹבְדִין לא יִגַּע בָּהֶן.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

מוֹכְרָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים.

 

ברטנורא משנה ו 

אבודים.  על ידי עכברים או רקבון.

לא יגע בהן למכרן, לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. קב שלו חביב עליו על ידי שעמל בו, מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם. ולא אמרו רבנן הרי זה לא יגע בהן, אלא שלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנתינו: לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור וכו'. אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן, מודים חכמים לרבן שמעון בן גמליאל דמוכרן בבית דין.

והלכה כחכמים.

 

משנה ז

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ

הֲרֵי זֶה יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת:

לַחִטִּין וְלָאֹרֶז תִּשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לַכּוֹר;

לַשְֹּׂעוֹרִין וְלַדֹּחַן תִּשְׁעַת קַבִּין לַכּוֹר;

לַכֻּסְמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן שָׁלשׁ סְאִין לַכּוֹר;

הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה, הַכֹּל לְפִי הַזְּמַן.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי:

וְכִי מָה אִכְפַּת לָהֶן לָעַכְבָּרִין,

וַהֲלא אוֹכְלִין בֵּין מֵהַרְבֵּה וּבֵין מִקִּמְעָא!

אֶלָּא, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת אֶלָּא לְכוֹר אֶחָד בִּלְבַד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מִדָּה מְרֻבָּה

אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת.

 

ברטנורא משנה ז 

המפקיד פירות אצל חבירו.  ועירבן הנפקד עם פירותיו, והיה מסתפק מהן ואינו יודע שיעור מה שאכל. כשבא להחזירן יוציא לו חסרונות, יפחות כמה הם רגילים לחסור.

תשעה חצאי קבין לכור.  הכור שלושים סאין, והסאה ששה קבין.

הכל לפי המדה.  כן לכל כור וכור.

הכל לפי הזמן שהניחם בידו. לכל שנה ושנה ינכה לו כך.

מה איכפת להו לעכברים.  כך אוכלים ממידה מועטת כמו ממידה מרובה. הלכך תשעה חצאי קבין לשנה בין לכור בין לעשרה כורין.

אם היתה מידה מרובה.  שהפקיד אצלו הרבה, מעשרה כורים ולמעלה, לא יוציא לו חסרונות.

מפני שהן מותירות.  שבימות הגורן כשמפקידים החטים, יבשים, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ובאכילת עכברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלכך נפיחתו משלמת למה שעכברים אוכלים.

ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוחנן בן נורי.

וכל השיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים. אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו, הכל כפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן.

 

משנה ח

יוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לַיַּיִן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֹמֶשׁ.

יוֹצִיא לוֹ שְׁלשֶׁת לֻגִּין שֶׁמֶן לְמֵאָה:

לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים, לוֹג וּמֶחֱצָה בֶּלַע.

אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים;

אִם הָיוּ קַנְקַנִּים יְשָׁנִים אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בֶּלַע.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזֻקָּק לַחֲבֵרוֹ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה

הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה.

 

ברטנורא משנה ח 

יוציא לו שתות ליין.  אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו, הקנקנים בולעים שתות.

רבי יהודה אומר חומש.  שהקרקע שהיו עושים ממנו הקנקנים באתריה דרבי יהודה בלע חומש. והכל לפי המקום.

אף המוכר וכו'.  כשם שאמרו שמרים במפקיד, כך אמרו במוכר. שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו שמן מזוקק תמיד שהוא מסתפק ממנו, הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים לכל מאה לוג.

ואין הלכה כרבי יהודה.

 

משנה ט

הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ,

וְלא יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה;

אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה,

לְצָרְכּוֹ חַיָּב, לְצָרְכָּהּ פָּטוּר;

אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה,

בֵּין לְצָרְכּוֹ בֵּין לְצָרְכָּהּ פָּטוּר.

יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה;

בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ,

לְצָרְכּוֹ חַיָּב, לְצָרְכָּהּ פָּטוּר.

 

ברטנורא משנה ט 

לא יחדו לה הבעלים מקום.  בבית שומר, לומר לו זוית זו השאילני.

לצרכו. להשתמש בה.

לצרכה.  שהיתה במקום שקרובה להשתבר.

אם משהניחה.  שכלה תשמישו הניחה במקום משתמר. בין שטלטלה מתחלה לצרכו, בין שטלטלה לצרכה, פטור. דאמרינן משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה, ואינו עליה אלא כשומר חינם ופטור על אונסיה, ואע"פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה.

ורישא דמתניתין רבי ישמעאל היא, דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו שהוא פטור, דלא בעינן דעת בעלים. והאי דקתני "לא יחדו לה הבעלים מקום", לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקומה לאחר שנשתמש בה לצרכו שהוא פטור, ואע"פ שלא הודיע לבעלים, שהרי החזירה למקום המיוחד לה, אלא אפילו לא יחדו לה הבעלים מקום, דלאו למקום מיוחד לה החזירה, פטור, הואיל והחזירה למקום משתמר, דלא בעינן דעת בעלים.

ובין משהניחה לצרכו חייב.  סיפא זו אתאן לרבי עקיבא, דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו ונאנס, לעולם הוא חייב, עד שיודיע לבעלים שגנב והחזיר. והכא נמי לאחר שנשתמש בה לצרכו ונעשה גזלן עליה אע"פ, שהניחה במקום המשתמר, חייב. והאי דקתני בסיפא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו שהוא חייב משהניחה לאחר שנשתמש לצרכו, דהא לא הניחה במקום המיוחד לה, אלא אפילו יחדו לה מקום שחזר והניחה במקומה, חייב, דבעינן דעת בעלים. ורישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא. והכי מוקמינן לה בגמרא.

 

משנה י

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו,

אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,

וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי חַיָּב,

שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים;

וְאִם שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים פָּטוּר.

 

ברטנורא משנה י 

צררן.  בסודרו.

והפשילן לאחוריו.  אע"פ ששמירה מעולה היא, חייב. שהמוליך מעות של פקדון ממקום למקום אין להם שמירה אלא בידו, דכתיב (דברים י"ד) "וצרת הכסף בידך", אע"פ שצרורים הם, יהיו בידך. ואם בבית הוא, אין להם שמירה אלא בקרקע, ובכותל, בטפח הסמוך לתקרה או בטפח הסמוך לארץ. שאין דרך הגנבים לחפש שם. ואם שמר בענין אחר, פושע הוי וחייב. אלא אם כן התנה מתחלה עם המפקיד שעל מנת כן הוא מקבל הפקדון שלא יתחייב בכל השמירות הללו.

לבנו ולבתו הקטנים.  אבל לגדולים, נשבעים הם ששמרו כדרך השומרים ופטור. ולא אמרינן בהא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך האדם להפקיד מה שהופקד בידו ביד אשתו ובניו. וכל המפקיד, על דעת שיתנם הנפקד ביד אשתו ובניו הוא מפקיד.

 

משנה יא

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שֻׁלְחָנִי,

אִם צְרוּרִין לא יִשְׁתַּמֵּש בָּהֶן,

לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן;

מֻתָּרִין יִשְׁתַּמֵּש בָּהֶן,

לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.

 

אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת,

בֵּין צְרוּרִין וּבֵין מֻתָּרִים לא יִשְׁתַּמֵּש בָּהֶן,

לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.

הַחֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַחֶנְוָנִי כַּשֻּׁלְחָנִי.

 

ברטנורא משנה יא 

אם צרורין.  וחתומין, או קשורים קשר משונה.

לא ישתמש בהן.  אבל אם אינם חתומים או קשורים קשר משונה, אע"פ שצרורין, הרי הן כמותרין וכאילו אינם קשורים כלל, ומותר להשתמש בהן.

חייב באחריותן.  ואפילו לא נשתמש בהן הוי עליהם שומר שכר, מפני שיכול להשתמש בהם, וחייב בגניבה ואבדה. ואם נשתמש, הוו מלוה גביה וחייב אף באונסין.

רבי יהודה אומר כשולחני.  והלכה כרבי יהודה.

 

משנה יב

הַשּׁוֹלֵחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּשָׁעַת הוֹצָאָה;

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשָׁעַת הַתְּבִיעָה.

הַחוֹשֵׁב לִשְׁלוֹחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַיָּב;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, ז) "אִם-לא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ".

 

כֵּיצַד?

הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה

אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית;

הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית וְנִשְׁבְּרָה

מְשַׁלֵּם דְּמֵי כֻלָּהּ.

 

ברטנורא משנה יב 

ילקה בחסר וביתר.  במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. כגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר.

ובית הלל אומרים כשעת הוצאה מבית הבעלים, אם טעונה טעונה, ואם רקנית רקנית.

רבי עקיבא אומר כשעת התביעה.  כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב (ויקרא ד) "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו", יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין.

והלכה כבית הלל.

החושב לשלוח יד בפקדון. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי.

בית שמאי מחייבים.  דכתיב (שמות כב) "על כל דבר פשע", משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע.

עד שישלח בו יד.  דכתיב "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". והאי על כל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון, מנין שהוא חייב, תלמוד לומר "על כל דבר פשע".

כיצד הטה את החבית.  השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא.

ונשברה.  לאחר זמן.

אינו משלם אלא רביעית.  דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה.

 

הגביהה ונטל.  לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה, אפילו לא נטל ממנה כלום. ואם נטל רביעית מן החבית, והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע"פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה.