לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא מציעא, פרק ד

בבא מציעא, פרק ד

משנה א

הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף,

וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב.

הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף,

וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַנְּחֹשֶׁת.

מָעוֹת הָרָעוֹת קוֹנוֹת אֶת הַיָּפוֹת,

וְהַיָּפוֹת אֵינָן קוֹנוֹת אֶת הָרָעוֹת.

אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ,

וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת אֲסִימוֹן.

הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִים אֶת הַמַּטְבֵּעַ,

וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין.

 

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה.

 

ברטנורא משנה א 

הזהב קונה את הכסף - כל דבר שהוא חשוב להיות מטבע וחריף לינתן בהוצאה, דין מעות יש לו, ואינו קונה את שכנגדו שאינו חשוב מטבע, ואינו חריף בהוצאה כמותו. ומי שאין טבעו חשוב וחריף, דין פירות יש לו, ומשיכתו הוא קיום דבר. לפיכך, מכי משך האחד דינרי זהב, קנה השני דינרי כסף בכל מקום שהם, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. דדינרי זהב הוו פירות לגבי דינרי כסף.

והכסף אינו קונה את הזהב - דדינרי כסף שהם חריפים בהוצאה, דין מעות יש להם לגבי דינרי זהב. ואם משך האחד דינר כסף, לא קנה האחר דינר זהב עד שימשוך, דמעות אינן קונות. והיינו טעמא נמי שנחושת קונה את הכסף, דפרוטות של נחושת שאין טיבען חשוב כל כך, הוו פירי לגבי דינרי כסף, והכסף אינו קונה את הנחושת.

מעות הרעות שנפסלו.

אסימון שנעשה במדת המטבע היוצא, אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה.

כל המיטלטלין קונין זה את זה - אם החליף אלו באלו, כיון שמשך האחד קנה חבירו. והאי "כל", לאתויי אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות.

 

משנה ב

כֵּיצַד?

מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּרוֹת וְלא נָתַן לוֹ מָעוֹת

אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.

נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּרוֹת

יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.

אֲבָל אָמְרוּ:

מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמִדּוֹר הַפַּלָּגָה,

הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

 

ברטנורא משנה ב 

נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו.  זה וזה. ותקנת חכמים היא. דדבר תורה מעות קונות, כדאשכחן גבי הקדש דכתיב "ונתן הכסף וקם לו", ומה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות? גזירה שמא יניח לוקח מקחו בבית מוכר זמן מרובה, ותפול דליקה בשכונת המוכר, ולא יחוש לטרוח ולהציל, לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה, דכיון דאם יתייקרו ברשותו יתיקר ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו, כדידיה חשיב להו וטרח ומציל.

אבל אמרו מי שפרע וכו'.  אע"פ שיכול לחזור בו, אוררין אותו בבית דין ואומרים עליו "מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה ומן המצריים ששטפו בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו", ואחר כך מחזיר לו את מעותיו.

רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה.  רבי שמעון אמלתיה דתנא קמא קאי, דאמר "נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו בין מוכר בין לוקח", ואתא רבי שמעון למימר, דזמנין דמי שהכסף בידו, דהיינו המוכר שקבל את הכסף, ידו על העליונה, ובידו לקיים את המכר אם ירצה ואין הלוקח יכול לחזור בו. כגון שהיתה עלייתו של לוקח שכורה אצל המוכר, דהשתא אם המוכר רוצה שיהיה המכר קיים, אין הלוקח יכול לחזור בו אף על פי שלא משך. דטעמא מאי אמור רבנן משיכה קונה ולא מעות, גזירה שמא יאמר לו מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה, הכא דעליה דלוקח היא, אי נפלה דליקה איהו טרח ומייתי לה.

ואין הלכה כרבי שמעון. אלא אף על פי שעלייתו של לוקח שכורה אצל המוכר, כל זמן שלא משך יכול לחזור בו, בין לוקח בין מוכר.

 

משנה ג

הָאוֹנָאָה אַרְבַּע כֶּסֶף, מֵעֶשְֹרִים וְאַרְבַּע כֶּסֶף לַסֶּלַע,

שְׁתוּת לַמֶּקַח.

 

עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר?

עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.

הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוּד:

הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנֶה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לַמֶּקַח;

וְשָֹמְחוּ תַּגָּרֵי לוּד.

אָמַר לָהֶם: כָּל הַיּוֹם מֻתָּר לְהַחֲזִיר.

אָמְרוּ לוֹ: יַנִּיח לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵנוּ;

וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים.

 

ברטנורא משנה ג 

האונאה ארבעה כסף. ארבעה מעות כסף שהם שש מעות בדינר, והסלע ארבע דינרין.

מעשרים וארבע כסף לסלע.  אם היה המקח בדמי הסלע שהוא עשרים וארבע מעות, דהשתא הויא אונאה שתות למקח, חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף.

עד מתי מותר להחזיר מי שנתאנה. והא דנקט לשון "מותר", לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו.

עד כדי שיראה המקח לתגר או לאחד מקרוביו. ואם שהה יותר, מחל על אונאתו. והמוכר לעולם חוזר, שהרי אין המקח בידו שיוכל להראות לתגר או לקרובו אם נתאנה. ואם נודע שבא לידו דבר כיוצא בממכרו וידע שטעה ושתק ולא תבע, אינו יכול לחזור ולתבוע, שהרי מחל.

ושמחו תגרי לוד.  שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר.

ואין הלכה כרבי טרפון.

 

משנה ד

אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה.

כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר.

מִי שֶׁהֻטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה;

רָצָה, אוֹמֵר לוֹ: תֶּן לִי מָעוֹתַי,

אוֹ: תֶּן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתַנִי.

 

ברטנורא משנה ד 

אין לתגר אונאה.  מפני שהוא בקי ומסתמא אחולי אחיל גביה, והאי דזבנא הכי, משום דאתרמי ליה זבינא אחריתי. והשתא הוא דקבעי למיהדר ביה. ואין הלכה כרבי יהודה.

מי שהוטל עליו ידו על העליונה.  מי שנתאנה.

תן לי מעותי.  אם נתאנה לוקח. ומתניתין רבי יהודה הנשיא היא. ולית הלכתא כוותיה, אלא אם האונאה שתות, קנה ומחזיר אונאה. יותר משתות, בטל מקח.

 

משנה ה

כַּמָּה תְּהֵא הַסֶּלַע חֲסֵרָה, וְלא יְהֵא בָּהּ אוֹנָאָה?

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַרְבָּעָה אִסָּרִין, אִסָּר לַדִּינָר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעָה פֻּנְדְּיוֹנוֹת, פֻּנְדְּיוֹן לַדִּינָר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה פֻּנְדְּיוֹנוֹת, שְׁנֵי פֻנְדְּיוֹנוֹת לַדִּינָר.

 

ברטנורא משנה ה 

כמה תהא סלע חסרה.  מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר, כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה.

ארבע איסרין  לסלע.

איסר לדינר.  והוא אחד מן עשרים וארבע בו. דשש מעה כסף הוא דינר, מעה שני פונדיונים, פונדיון שני איסרין.

ארבעה פונדיונים.  אחד משנים עשר.

שמונה פונדיונים.  שתות. כשאר אונאה. וכן הלכה.

 

משנה ו

עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר?

בַּכְּרַכִּים עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַשֻּׁלְחָנִי;

וּבַכְּפָרִים עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת.

אִם הָיָה מַכִּירָהּ

אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ;

וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת.

וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ,

שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה.

 

ברטנורא משנה ו 

בכרכים שיש שם שלחני. עד כדי שיראה לשולחני.

בכפרים שאין שם שלחני.

עד ערבי שבתות.  שבא להוציאה בערב שבת לסעודת שבת, אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו.

ואם היה מכירה.  הכי קאמר: ואם חסיד הוא, ורוצה לעשות לפנים משורת הדין, אם מכיר שהיא הסלע שנתן לו, יקבלנה ממנו אפילו לאחר שנים עשר חודש.

ואין לו עליו אלא תרעומת.  הכי קאמר: ואחר שאינו חסיד, ולא רצה לקבלה ממנו, אין לזה עליו אלא תרעומת. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, שלא החזירו בזמנו.

ונותנה למעשר שני.  א"חסרה כדי אונאה" קאי. ונותנה למעשר שני בשוויה ואינו חושש משום אסימון, שאין מעשר שני מתחלל אלא במטבע שיש בו צורה, דשם מטבע יש עליו, דמי שאינו לוקחה בשוויה בתורת מטבע אלא כמו נסכא של כסף, אינו אלא נפש רעה.

 

משנה ז

הָאוֹנָאָה אַרְבַּע כֶּסֶף. וְהַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף.

וְהַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְּרוּטָה.

חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת הֵן:

הַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְּרוּטָה;

וְהָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶת בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה;

וְהַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ מָעַל;

וְהַמּוֹצֵא שָׁוֶה פְּרוּטָה חַיָּב לְהַכְרִיז;

וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ

יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְמָדַי.

 

ברטנורא משנה ז 

האונאה ארבעה כסף.  למקח סלע שהוא עשרים וארבע מעות כסף. נמצא האונאה שתות כדאמרן. וחזר ושנאה משום דבעי למתני "הטענה שתי כסף".

והטענה שתי כסף.  שאין שבועת הדיינים על טענה שהיא פחותה משתי כסף, שטענו: שוה שתי מעות כסף יש לי בידך, וזה יודה לו מהם שוה פרוטה, ויכפור השאר, או יודה לו הכל ויכפור פרוטה.

וההודאה שוה פרוטה.  להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה.

המוצא שוה פרוטה.  אבל בציר מהכי אינו חייב להכריז, דכתיב (דברים כ"ב) "אשר תאבד ממנו", פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה.

יוליכנו אחריו.  אם הודה שנשבע לשקר, דאז אין לו כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא ליד שלוחו, דכתיב (במדבר ה') "ונתן לאשר אשם לו".

 

משנה ח

חֲמִשָּׁה חֻמְשִׁין הֵן:

הָאוֹכֵל תְּרוּמָה,

וּתְרוּמַת מַעֲשֵֹר,

וּתְרוּמַת מַעֲשֵֹר שֶׁל דְּמַאי,

וְהַחַלָּה,

וְהַבִּכּוּרִים

מוֹסִיף חֹמֶשׁ.

 

וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ

מוֹסִיף חֹמֶשׁ.

 

הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ

מוֹסִיף חֹמֶשׁ.

 

הַנֶּהֱנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ

מוֹסִיף חֹמֶשׁ.

 

וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְנִשְׁבַּע לוֹ

מוֹסִיף חֹמֶשׁ.

 

ברטנורא משנה ח 

האוכל תרומה גדולה. זה שאכל תרומה גדולה בשוגג.

ותרומת מעשר.  מעשר מן המעשר.

ותרומת מעשר של דמאי.  הלוקח תבואה מעם הארץ, צריך להפריש תרומת מעשר, אבל לא תרומה גדולה, שהיו הכל זהירים בה.

וחלה ובכורים.  כל הני חמשה חד נינהו, דכולהו איקרו תרומה, ומשם אחד הם באין.

נטע רבעי.  גמר "קודש" – "קודש" ממעשר שני דמוסיף חומש. ותרווייהו נמי חד חשיב להו, דמחד קרא נפקי כיון דממעשר יליף.

ומעשר שני שלו דוקא. מוסיף חומש, דאיש ממעשרו כתיב.

הקדשו.  ולא של אחרים, המקדיש כתיב.

הנהנה בשוגג, חייב קרבן מעילה וחומש.

 

משנה ט

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה;

הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת.

אֵין לָהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע, וְנוֹשֵֹא שָֹכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה;

וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן אֵין לָהֶן אוֹנָאָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית

אֵין לָהֶם אוֹנָאָה.

אָמְרוּ לוֹ: לא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ.

 

ברטנורא משנה ט 

אלו דברים שאין להם אונאה וכו'.  דאמר קרא (ויקרא כה). "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות. דכתיב "וכי תמכרו ממכר", דבר שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאינם עומדים אלא לראיה שבהן.

הקדשות, אמר קרא "אחיו" - אחיו ולא הקדש.

לא תשלומי כפל.  דכתיב בטוען טענת גנב (שמות כב) "על כל דבר פשע", כלל. "על שור על חמור" וכו', פרט. "על כל אבדה", חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאע"פ שהם מיטלטלין אין גופן ממון. הקדשות - אמר קרא "רעהו", רעהו ולא הקדש.

ולא תשלומי ארבעה וחמשה.  אם גנב וטבח ומכר שור או שה של הקדש. דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלושה לשה וארבעה לשור, דכיון דאמעיט מכפל, בציר להו חדא, שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ארבעה וחמשה הן.

נושא שכר אינו משלם.  דכתיב (שם) "כי יתן איש אל רעהו", כלל. "חמור או שור או שה", פרט. "וכל בהמה לשמור", חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וכו'. הקדשות, אמר קרא רעהו, ולא הקדש.

קדשים שחייב באחריותן.  אמר "הרי עלי עולה", והפרישה והוממה ומכרה.

יש להם אונאה.  דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה, דיליה היא, ו"אל תונו איש את אחיו" קרינא ביה.

ושאינו חייב באחריותן.  כגון דאמר הרי זו.

אף המוכר ספר תורה.  לפי שאין קץ לדמיה.

מרגלית ובהמה.  מפני שאדם רוצה לזווגן. מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו, שאם בא להצמיד תחת העול שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא, וכן מרגלית נאה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידית.

ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי שמעון.

 

משנה י

כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמֶקַח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים.

לא יֹאמַר לוֹ: בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה?

וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח.

אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה,

לא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֶֹיךָ הָרִאשׁוֹנִים!

אִם הוּא בֶּן גֵּרִים,

לא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֵֹה אֲבוֹתֶיךָ!

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, כ) “וְגֵר לא-תוֹנֶה וְלא תִלְחָצֶנּוּ".

 

ברטנורא משנה י 

כך אונאה בדברים. שנאמר (ויקרא כ"ה) "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך", זה נאמר באונאת דברים, שאין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של מדבר, שיודע אם לרעה מתכוין אם לטובה.

 

משנה יא

אֵין מְעָרְבִין פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים;

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים.

בֶּאֱמֶת, בַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְּרַךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ.

אֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן בְּיַיִן,

אֲבָל נוֹתֵן לוֹ אֶת שְׁמָרָיו.

מִי שֶׁנִּתְעָרַב מַיִם בְּיֵינוֹ

לא יִמְכְּרֶנּוּ בַּחֲנוּת, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ;

וְלא לַתַּגָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעוֹ,

שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְרַמּוֹת בּוֹ.

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן יַטִּילוּ.

 

ברטנורא משנה יא 

אין מערבין פירות בפירות.  בעל הבית האומר לחבירו "פירות שדה פלוני אני מוכר לך", לא יערבם בפירות שדה אחר.

ואין צריך לומר חדשים בישנים.  פסק למכור לו ישנים, לא יערב עמהם חדשים. שהישנים יבשים ועושים קמח יותר מן החדשים.

מפני שמשביחו.  קשה משביח את הרך, לפיכך פסק עמו רך מערב בו קשה, אבל פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך.

אין מערבין שמרי יין.  של חבית זו ביין של חבית אחרת.

אבל נותן לו את שמריו.  של יין עצמו.

לא ימכרנו בחנות.  פרוטה פרוטה.

אלא אם כן הודיע. לכל אחד ואחד מהן, מים מעורבין בו.

ולא לתגר.  לא ימכרנו ביחד ואף ע"פ שהודיעו, לפי שאינו לוקחו אלא לרמות ולמכרו בחנות.

מקום שנהגו להטיל מים ביין.  דוקא בין הגתות יטיל. דכיון שנהגו אין כאן טעות, שכל היינות בחזקת כן.

 

משנה יב

הַתַּגָּר נוֹטֵל מֵחָמֵשׁ גְּרָנוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹךְ מְגוּרָה אַחַת;

מֵחָמֵשׁ גִּתּוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיטָס אֶחָד,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מִתְכַּוֵּן לְעָרֵב.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא יְחַלֵּק הַחֶנְוָנִי קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָן לָבֹא אֶצְלוֹ;

וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

וְלא יִפְחוֹת אֶת הַשַּׁעַר;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זָכוּר לְטוֹב.

לא יָבֹר אֶת הַגְּרִיסִין; דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל.

וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

וּמוֹדִים שֶׁלּא יָבֹר מֵעַל פִּי הַמְּגוּרָה,

שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעַיִן.

אֵין מְפַרְכְּסִין לא אֶת הָאָדָם, וְלא אֶת הַבְּהֵמָה,

וְלא אֶת הַכֵּלִים.

 

ברטנורא משנה יב 

התגר נוטל מחמש גרנות.  שהכל יודעים בו שלא גדלו בשדותיו ומבני אדם הרבה לוקח ובחזקת כן לוקחים ממנו.

מגורה.  אוצר שאוגרין בו תבואה. גורן, הוא שדשין בו את התבואה. ודרך התגר לקנות מבעלי בתים בשעת הגורן ולהכניס למגורה שלו.

פיטס.  גיגית גדולה.

ובלבד שלא יתכוין לערבן.  להוציא קול לקנות הרוב ממקום משובח ולערב בו ממקום אחר ושכניו סבורים שכל הפירות מאותו מקום.

ולא יפחות את השער.  למכור בזול. מפני שהוא מרגיל לבא אצלו ומקפח מזונות חביריו.

זכור לטוב.  שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול. וכן הלכה.

גריסין.  פולין גרוסות בריחים, אחת לשתים.

לא יבור.  את הפסולת. לפי שמתוך שנראות יפות, הוא מעלה את דמיהן הרבה מדמי הפסולת שנטל מהן.

וחכמים מתירין.  שיכול הלוקח לראות ולהבחין כמה דמי הפסולת שנברר, מאלו שישנן באחרים. וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו שהן מבוררים מפני הטורח. והלכה כחכמים.

שלא יבור מעל פי המגורה.  למעלה להראות יפות, ואת הפסולת שבתוכו לא בירר.

לפי שאינו אלא כגונב את העין בברירתו.

מפרכסין. מתקנין ומיפין.

 

לא את האדם.  עבד כנעני העומד לימכר.