לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא מציעא, פרק ה

בבא מציעא, פרק ה

משנה א

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית?

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ?  

הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ;

מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ.

 

וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית?

הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת.

כֵּיצַד?

לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר,

עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִים,

אָמַר לוֹ: תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יַיִן;

אָמַר לוֹ: הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׁוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין,

וַהֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ.

 

ברטנורא משנה א 

איזהו נשך. שהוא נושך.  דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה.

המרבה בפירות.  המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי רבית. שהרי מתרבה ממונו. אלא דבסיפא, רבית דרבנן קמפרש שהוא דרך מקח וממכר.

דינר זהב.  עשרים וחמשה דינרי כסף.

וכן השער.  כך היו נמכרין בעיר. והותר לו לתת מעות עכשיו, על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו, ואע"פ שעכשיו אין לו חטין. דתנן בפרקין "יצא השער פוסקין", אע"פ שאין לזה יש לזה, ויכול המוכר הזה לקנותם עתה במעות הללו.

עמדו חטין בשלושים דינרין, אמר לו תן לי חיטי. וזה מותר אם נתן לו חטין. אבל אם פסק לתת לו בהן יין, אסור, שמא יוקיר היין, הואיל ואין לו יין. ואע"פ שפוסק עמו כשער היין של עכשיו, וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים, שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקבל, אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין, אסור אם יין אין לו. דאי הוה ליה יין, הוי קנוי לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין, וכי אייקר ברשותיה אייקר.

 

משנה ב

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ

לא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלא יִשְֹכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת;

מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.

מַרְבִּין עַל הַשָֹּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר.

כֵּיצַד?

הִשְֹכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ:

אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי,

הֲרֵי הוּא לָךְ בְּעֶשֶֹר סְלָעִים לַשָּׁנָה;

וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, בְּסֶלַע לַחֹדֶשׁ - מֻתָּר.

מָכַר לוֹ אֶת שָֹדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ:

אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּךְ בְּאֶלֶף זוּז;

אִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָֹר מָנֶה - אָסוּר.

 

ברטנורא משנה ב 

מרבין על השכר.  בשכר המתנת מעות השכירות.

ואין מרבין על המכר.  בשכר המתנת המקח. וטעמא, משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הלכך כי שקיל מיניה סלע בחודש, דהוו להו שתים עשרה סלעים, אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לשלם לו שכירות עד סוף החודש, והאי דאמר ליה "אם עכשיו תתן לי הרי היא שלך בעשר סלעים", אי הוה מקדים ליה, הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משויה. אבל גבי מכר משמשך המקח דינו ליתן המעות, וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף זוז, הן הן דמיה, וכי מטפי עלייהו לגורן, שכר המתנת מעות הוא.

מכר לו את השדה וכו'.  והוא הדין מטלטלין וכל סחורה, אם מכר לו יותר משויה בשכר המתנת מעות, אסור, והוי אבק רבית מדבריהם. וכל אבק רבית אם נתן אינה יוצאה בדיינים. דאילו רבית קצוצה דאורייתא יוצאה בדיינים.

 

משנה ג

מָכַר לוֹ אֶת הַשָֹּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים,

וְאָמַר לוֹ: אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת, וְטֹל אֶת שֶׁלָּךְ אָסוּר.

הִלְוָהוּ עַל שָֹדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ: אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים,

הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ.

וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶֹה עַל פִּי חֲכָמִים.

 

ברטנורא משנה ג 

הבא מעות וטול את שלך אסור.  הבא מותר מעות שעליך וטול שדה שלך, אסור לעשות כן.

וכגון שאמר לו מוכר ללוקח לכי מייתית מותר המעות קנה מעכשיו. לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר הפירות בתוך כך, לכשיביא זה המעות נמצא שדה זו קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו.

ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו, שמא לא יביא מותר המעות, ויחזיר לו זה מה שקבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו, דהא "לכי מייתית קני מעכשיו" אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו.

הרי היא שלו.  וכגון דאמר ליה "קני מעכשיו אם לא אביא לך מכאן עד שלוש שנים", דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור, שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואזולי אוזיל גביה, וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלוש שנים יקבלם. והפירות יהיו מונחים ביד שליש, אם יחזיר הלוה מעותיו למלוה עד שלוש שנים יתן הפירות ללוה, ואם לאו יתן הפירות למלוה, שהיתה השדה קנויה לו משעת הלואה, ואותה הלואה דמי השדה היתה.

 

משנה ד

אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָֹכָר,

וְלא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָֹכָר;

אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְֹכָרוֹ כְּפוֹעֵל.

אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה,

וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה;

אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְֹכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ.

אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה,

וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין;

וַחֲמוֹר עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת.

 

ברטנורא משנה ד 

אין מושיבין חנוני למחצית שכר.  לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאין בסלע, ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה, הילך פירות, ושב ומכור בחנות והריוח נחלוק. וטעמא דמלתא, משום דקיימא לן הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר, מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא, הילכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין, מלוה היא אצלו, שהרי היא שומא אצלו במעות בשער השוק ודינו ליטול חצי שכר. נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה, לפיכך אסור, אלא אם כן נותן לו שכר עמלו שהוא עמל באותו החצי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה, אם היה נגר או נפח, כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות מלאכה קלה.

אין מושיבין תרנגולים למחצה.  לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוים יותר על דמי הביצים, דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו, הוה ליה פלגא מלוה, נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו.

ומזונו.  מזון שהוא מוציא באפרוחים.

ואין שמין עגלים וסייחין למחצה.  עכשיו הם שוים כך וכך, קבלם עליך לגדלם שנתים למחצית שכר, ולמחצית הפסד אם ימותו.

אבל מקבלים עגלים וסייחים קטנים. בלא שומא, שאם ימותו לא ישלם כלום, ואם יחיו יחלקו ביניהם.

כשיהיו משולשים.  פירוש כשיעמדו על שליש גדולן ואז יחלוקו.

ובחמור עד שתהא טוענת משאוי. כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה.

 

משנה ה

שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶֹה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה.

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלוֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד חוֹלְקִין,

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל יְגַדְּלוּ.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ, וּסְיָח עִם אִמּוֹ.

וּמַפְרִיז עַל שָֹדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית.

 

ברטנורא משנה ה 

שמין פרה גדולה, וחמור גדול. שראויין למלאכה, ומלאכתן כולה למקבל.

למחצה.  לחלוק שבח שישביחו, בדמים ובולדות.

לחלוק את הולדות מיד כשתבוא שעת חלוקתן, בבהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום.

שמין עגל עם אמו.  ואין צריך ליתן עמל ומזון לעגל אלא לאם. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ומפרין על שדהו.  לשון פרה ורבה.

ואית דגרסי ומפריז, בזיי"ן. לשון "פרזות תשב ירושלים" (זכריה ב'). כלומר מרחיב על שדהו. והוא שיאמר לו [חוכר למחכיר] אתה רגיל ליקח בחכירות שדך עשרת כורין לשנה, הלויני מאתים זוז שאוכל להוציא לזבל שדה זו ולזרעה ולחורשה ואני מעלה לך בחכירותה שנים עשר כורים לשנה, ואחזיר לך מעותיך, זה מותר, דהוי כאילו מעדיף לו שני כורים הללו מפני שחוכר ממנו שדה טובה ומשובחת, שחכירותה יפה מחכירות שדה רעה.

 

משנה ו

אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְֹרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.

אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים,

וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית;

וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב.

מַלְוֶה יִשְֹרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי,

אֲבָל לא מִדַּעַת יִשְֹרָאֵל.

 

ברטנורא משנה ו 

אין מקבלין צאן ברזל.  כל אחריות הנכסים על המקבל, ושם אותם עליו במעות, וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר. ואף על גב דמשנה יתירה היא, דהא תנא ליה לעיל אין מושיבים חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד, וכל שכן הכא דקבל כל האחריות עליו. נקט ליה משום סיפא. אבל מקבלים צאן ברזל מן הנכרים.

מדעת הנכרי.  כגון ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית, וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו. אם העמידו אצל נכרי, אע"פ שישראל נותנם לו במצות הנכרי, מותר. ואם לא העמידו אצל נכרי, אסור. דהוא ניהו דקא מוזיף ליה בריבית.

 

משנה ז

אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר.

יָצָא הַשַּׁעַר פּוֹסְקִין,

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה.

הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים

פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ,

וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים,

וְעַל הַבֵּצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִּיד מִשֶּׁשְּׁקָעוֹ בַּכִּבְשָׁן.

וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה;

וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ,

יָכוֹל הוּא לוֹמַר: תֶּן לִי כָּזֶה, אוֹ תֶּן לִי מָעוֹתַי.

 

ברטנורא משנה ז 

היה הוא תחלה לקוצרים.  ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער.

פוסק עמו. באיזה שער שירצה. דכיון דיש לו אין כאן רבית, דמעכשיו אותו גדיש קנוי לו. ואף על גב דלא משך, כיון דכי אין לו נמי לא הוה אלא אבק רבית דרבנן, כי יש לו לא גזור.

על העביט.  כלי גדול שצוברים בו את הענבים לפני דריכה והם מתחממים להוציא יינם יפה. ושל זיתים קרוי "מעטן".

על הבצים של יוצר.  אם הכניס עפר ועשאו בצים לעשות מהן קדרות, פוסק עמו על הקדירות באיזה שער שירצה, ואע"פ שלא יצא השער.

ועל הסיד.  פוסק עמו באיזה שער שירצה משישקענו בכבשן העצים והאבנים לשרוף ולעשות מהן סיד.

וחכמים מתירין. איכא בין חכמים לתנא קמא, דתנא קמא כל ימות השנה קאמר. ופליג עליה רבי יוסי ואמר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים, עד שיהיה לו למוכר זבל באשפות. וחכמים מתירין דוקא בימות החמה, שאע"פ שאין לו, יש לאחרים, שהכל יש להן זבל, שכבר נרקב ונשוף בימות הגשמים. אבל בימות הגשמים לא.

והלכה כחכמים.

כשער הגבוה.  אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו, תתן לי כשער הזול. גבוה, היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים בדמים מועטים.

תן לי כזה או תן לי מעותי.  שהרי לא משך ויכול לחזור בו, ואפילו "מי שפרע" ליכא, הואיל ולא נתן מעותיו על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן, ובתוך כך נשתנה השער, סתם דעתיה דאינש אתרעא זילא פסיק. ואין הלכה כרבי יהודה.

 

משנה ח

מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין, לְזֶרַע,

אֲבָל לא לֶאֱכוֹל;

שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע;

בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְּזֹל וְהוּקְרוּ

נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזֹּל;

וְלא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵּן,

אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.

 

ברטנורא משנה ח 

חטין בחטין לזרע.  סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא כשרוצה לזרעו. וטעמו, דבאתרא דאריס הוא שנותן הזרע, אם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית, וכשלוה האריס מבעל הבית וזורע וכשיוקירו חטין יתן חטין, אין זו הלואה, אלא הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו, על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחילה מחלק שיגיע לאריס, והאריס יטול השאר שכר טרחו, ועל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע, ואין כאן רבית.

שהיה רבן גמליאל.  כלומר, לכך הוצרך לשנות משנה זו, לפי שהיה רבן גמליאל מחמיר שאם הוזלו נוטל כשער הזול, ואשמעינן מתניתין לא שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.

 

משנה ט

לא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:

הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּים, וַאֲנִי אֶתֶּן לָךְ לַגֹּרֶן.

אֲבָל אוֹמֵר לוֹ:

הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי, אוֹ: עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ.

וְהִלֵּל אוֹסֵר.

וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר:

לא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶֹנּוּ דָּמִים,

שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים, וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי רִבִּית.

 

ברטנורא משנה ט 

הלויני עד שיבוא בני.  דכיון שיש לו, שפיר דמי. דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. ואפילו אין לו אלא סאה אחת, לווה עליה כמה כורין, דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה, שהרי אינה קנויה למלוה וביד הלוה למכרה ולאכלה, וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר.

וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה.  ואין הלכה כהלל. אלא הלכה כחכמים שאומרים לוין סתם ופורעין סתם.

 

משנה י

אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:

נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ,

עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ.

וְלא יֹאמַר לוֹ:

נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ,

עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ.

כָּל יְמֵי גָרִיד אֶחָד,

כָּל יְמֵי רְבִיעָה אַחַת.

לא יֹאמַר לוֹ:

חֲרֹשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד, וַאֲנִי אֶחֱרֹשׁ עִמָּךְ בָּרְבִיעָה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מְקֻדֶּמֶת, וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת,

כֵּיצַד?

נָתַן עֵינָיו לִלְוֹת הֵימֶנּוּ,

וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי;

זוֹ הִיא רִבִּית מְקֻדֶּמֶת.

לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו,

וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ, וְאָמַר:

בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְּטֵלוֹת אֶצְלִי;

זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים;

לא יֹאמַר לוֹ:

דַּע, כִּי בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי.

 

ברטנורא משנה י 

נכש עמי.  היום ואנכש עמך למחר. ניכוש הוא עקירת העשבים הרעים הגדלים בתבואה.

עדור.  חפור.

לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך.  פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר.

כל ימי גריד אחד.  ולא חיישינן אם יום אחד גדול מחבירו. וכן כל ימי רביעה אחד. ומותר לומר עדור עמי יום זה של גריד. ואני אעדור עמך יום אחר של גריד. וכן ברביעה.

גריד.  ימות החמה.

רביעה.  ימות הגשמים.

ואני אחרוש עמך ברביעה.  שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות.

 

משנה יא

וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלא תַעֲשֶֹה:

הַמַּלְוֶה, וְהַלֹּוֶה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר.

עוֹבְרִים מִשּׁוּם "לא-תִתֵּן" (ויקרא כה, לז)

וּמִשּׁוּם "בַּל תִּקַּח מֵאִתּוֹ" (ויקרא כה, לו)

וּמִשּׁוּם "לא-תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב, כד)

וּמִשּׁוּם "לא-תְשִֹימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שם)

וּמִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לא תִתֵּן מִכְשֹׁל,

וְיָרֵאתָ מֵּאֱלהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יד)

 

ברטנורא משנה יא 

 

עוברים משום לא תתן וכו'.  מלוה עובר בכולן. לוה עובר משום "בל תשיך", שהוא לשון מפעיל לאחרים, לא תגרום שאחיך ישוך, ועובר על "ולאחיך לא תשיך", ו"לפני עור לא תתן מכשול". ערב ועדים עוברים על "לא תשימון עליו נשך" בלבד.