לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא מציעא, פרק ז

בבא מציעא, פרק ז

משנה א

הַשֹּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב,

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב

אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכוֹפָן;

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן יָזוּן,

לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה יְסַפֵּק;

הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

 

מַעֲשֶֹה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא

שֶׁאָמַר לִבְנוֹ: צֵא שְֹכֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים.

הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת;

וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ: בְּנִי,

אֲפִלּוּ אַתָּה עוֹשֶֹה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלמֹה בְּשָׁעָתוֹ,

לא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן,

שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב;

אֶלָּא, עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם:

עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית בִּלְבַד.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר;

הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

 

ברטנורא משנה א 

השוכר את הפועלים. אינו רשאי לכופן.  ואף על גב דטפא להו אאגרייהו משאר פועלים, לא מצי אמר להו האי דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי, דאמרי ליה האי דטפאת לן אדעתא דעבדינן לך עובדתא שפירתא.

במתיקה.  לפתן.

הכל כמנהג המדינה.  "הכל" - לאתויי דוכתי דנהיגי פועלים למיכל ולמשתי בצפרא בביתו של בעל הבית קודם שיצאו למלאכתם, דאי אמר להו בעל הבית "קדימו לעבידתייכו בשדה, ואביא לכם מאכלכם שם", אמרי ליה "לא, אלא עתה נאכל בבית קודם שנצא השדה כמנהג המדינה".

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא.  בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, ואם פסק להם מזונות - מזונות ריבה להם, כלומר, כיון דלא הוה צריך לאתנויי, שהרי ממנהג המדינה היו אוכלים, ואתני בהדייהו ליתן להם מזונות, מזוני יתירי קאמר, ומעשה נמי ברבי יוחנן וכו'.

בשעתו.  בעת מלכותו דמלך והדיוט הוה.

שהם בני אברהם יצחק ויעקב.  וסעודתו של אברהם גדולה משל שלמה, דאילו אברהם שלושה פרים לשלושה אנשים, ובסעודת שלמה יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים.

עד שלא יתחילו במלאכה.  דאין כאן אלא דברים. דאילו משיתחילו לא תוכל לחזור.

רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

 

משנה ב

וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה:

הָעוֹשֶֹה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, בְּשָׁעַת גְּמָר מְלָאכָה;

וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ;

בְּדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.

וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין:

הָעוֹשֶֹה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמָר מְלָאכָה;

וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ;

וּבְדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.

 

ברטנורא משנה ב 

ואלו.  פועלים.

אוכלים מן התורה.  במה שעוסקין בו.

גמר מלאכה.  כשתולשין אותו. דכתיב (דברים כ"ד) "ואל כליך לא תתן", בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, דהיינו כשתולשין אותו.

ובתלוש מן הקרקע.  ואם מתעסק בדבר התלוש, אוכל באותו דבר עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר - אם הוא בר מעשר. או עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה - אם הוא בר חלה.

דאמר קרא (שם כ"ה) "לא תחסום שור בדישו", ומדלא קאמר לא תדוש בחסימה, שמע מינה לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, מה נחסם שהוא שור אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה, כך חוסם שהוא אדם אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה, ומה חוסם וכו'. ומה דיש מיוחד, דבר שהוא גדולי קרקע, ולא נגמרה מלאכתו למעשר, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו; אף כל דבר שהוא גידולי קרקע, ולא נגמרה מלאכתו למעשר, כשהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא החולב והמחבץ והמגבן, שאינן גדולי קרקע. ויצא המבדיל התמרים והגרוגרות המחוברים יחד, שנגמרה מלאכתם למעשר. ויצא המנכש בשומים ובבצלים, שמסיר הקטנים שאינן גדלים לעולם מבין האחרים להרחיב מקום לגדולים, שאין זו שעת גמר מלאכה. שכל אלו וכיוצא בהן אין פועל אוכל בהן.

 

משנה ג

הָיָה עוֹשֶֹה בְּיָדָיו, אֲבָל לא בְּרַגְלָיו;

בְּרַגְלָיו, אֲבָל לא בְּיָדָיו; אֲפִלּוּ בִּכְתֵפוֹ

הֲרֵי זֶה אוֹכֵל.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר:

עַד שֶׁיַּעֲשֶֹה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו.

 

ברטנורא משנה ג 

עד שיעשה בידיו ורגליו.  מה שור בידיו וברגליו אף פועל בידיו וברגליו, דהא אתקש חוסם לנחסם. ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה.

 

משנה ד

הָיָה עוֹשֶֹה בַּתְּאֵנִים לא יֹאכַל בָּעֲנָבִים;

בָּעֲנָבִים לא יֹאכַל בַּתְּאֵנִים;

אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת, וְאוֹכֵל.

וְכֻלָּן לא אָמְרוּ אֶלָּא בְּשָׁעַת מְלָאכָה;

אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים, אָמְרוּ:

הַפּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמֵן לְאוֹמֵן, וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת;

וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת.

 

ברטנורא משנה ד 

מפני השב אבדה לבעלים.  שלא יבטל ממלאכתו ויאכל.

אמרו פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן.  כשגמרו שורה זו והולכים להתחיל בחברתה. ואף על גב דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא, ניחא ליה לבעל הבית בהא.

וחמור כשהיא פורקת.  בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהא פורקת.

 

משנה ה

אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישׁוּת אֲפִלּוּ בְּדִינָר,

וְכוֹתֶבֶת אֲפִלּוּ בְּדִינָר.

רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר:

לא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְֹכָרוֹ;

וַחֲכָמִים - מַתִּירִין,

אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם, שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָן,

וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו.

 

ברטנורא משנה ה 

אפילו בדינר.  אפילו היא שוה דינר.

לא יאכל פועל יותר על שכרו. דאמר קרא "כנפשך", כשכירותו, שעליו הוא מוסר את נפשו לעלות בכבש וליתלות באילן.

מלמדין.  אומרים לו דרך עצה הוגנת. ותנא קמא פליג אחכמים, ואמר אין מלמדין. והלכה כחכמים.

ויהא סותם את הפתח.  שימנעו מלשכרו.

 

משנה ו

קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ,

עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,

עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים,

עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ;

מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת.

אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,

וְלא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים,

וְלא עַל יְדֵי בְּהֶמְתּוֹ;

מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת.

 

ברטנורא משנה ו 

קוצץ.  ליטול מעות ולא יאכל.

על ידי עצמו.  בשביל עצמו.

מפני שיש בהן דעת.  וידעי וקא מחלי.

 

משנה ז

הַשֹּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׁוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ

הֲרֵי אֵלּוּ לא יֹאכְלוּ.

אִם לא הוֹדִיעָן פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן.

נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו

הֲרֵי אֵלּוּ לא יֹאכְלוּ.

אִם לא הוֹדִיעָן מְעַשֵֹּׂר וּמַאֲכִילָן.

 

ברטנורא משנה ז 

נטע רבעי.  פירות של אילן בשנה הרביעית, שאינן נאכלין אלא בירושלים או פודה אותן ומעלה הדמים לירושלים.

נתפרסו עיגוליו.  עיגולי דבלה שנתפרדו ושכר פועלים לחברן, או חביות שנפתחו ושכר פועלים לסתמן.

הרי אלו לא יאכלו.  שכבר נגמרו מלאכתם והוקבעו למעשר והרי הן טבל.

 

משנה ח

שׁוֹמְרֵי פֵרוֹת אוֹכְלִין מֵהִלְכוֹת מְדִינָה,

אֲבָל לא מִן הַתּוֹרָה.

 

אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן:

שׁוֹמֵר חִנָּם,

וְהַשּׁוֹאֵל,

נוֹשֵֹא שָֹכָר,

וְהַשֹּׂוֹכֵר.

שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל;

וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל;

וְנוֹשֵֹא שָֹכָר וְהַשֹּׂוֹכֵר,

נִשְׁבָּעִים עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה,

וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה.

 

ברטנורא משנה ח 

שומרי פירות.  שומרי גיתות וערימות ופירות תלושים. אבל שומרי גנות ופרדסים, אין אוכלים לא מהלכות מדינה ולא מן התורה, דשומר לאו כעושה מעשה דמי.

מהלכות מדינה.  שכבר נהגו כן.

נשבע על הכל.  על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב, נשבע שכך עלתה לו ופטור.

משלם את הכל.  גניבה ואבידה ואונסים.

נושא שכר  וכו'. וכולהו נפקא לן מקראי פרשת ואלה המשפטים. פרשה ראשונה "כי יתן איש אל רעהו" וגו' נאמרה בשומר חינם, שכן פטר בו גנבה ואבדה. שניה, "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" נאמרה בשומר שכר, שכן חייב בו גנבה ואבדה, דכתיב בה "אם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו", אין לי אלא גניבה, אבידה מנין, תלמוד לומר "אם גנב יגנב" - מכל מקום. ועוד: קל וחומר, ומה גניבה שקרובה לאונס חייב, אבידה שקרובה לפשיעה לא כל שכן. ושוכר, כיון שאין כל הנאה שלו דינו כשומר שכר. והשואל, מפורש בפרשה שלישית "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם".

 

משנה ט

זְאֵב אֶחָד אֵינוֹ אֹנֶס,

שְׁנֵי זְאֵבִים אֹנֶס.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשָׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים,

אַף זְאֵב אֶחָד אֹנֶס.

שְׁנֵי כְלָבִים אֵינָם אֹנֶס;

יַדּוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר:

מֵרוּחַ אַחַת אֵינוֹ אֹנֶס, מִשְּׁתֵי רוּחוֹת אֹנֶס.

הַלִּסְטִים הֲרֵי זֶה אֹנֶס.

הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ

הֲרֵי זֶה אֹנֶס.

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן;

אֲבָל אִם הוֹלִיכָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים

אֵינוֹ אֹנֶס.

 

ברטנורא משנה ט 

זאב אחד אינו אונס.  ונושא שכר ושוכר חייבין עליו. דכתיב "הטרפה לא ישלם", יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם.

בשעת משלחת זאבים.  כשחיה רעה משולחת קופצת היא על אדם אחד. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כידוע הבבלי.

הליסטים.  חד ליסטים הרי זה אונס.

 

משנה י

מֵתָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זֶה אֹנֶס;

סִגְּפָהּ וָמֵתָה אֵינוֹ אֹנֶס.

עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוֹקִין וְנָפְלָה

הֲרֵי זֶה אֹנֶס;

הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוֹקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה

אֵינוֹ אֹנֶס.

מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה,

וְהַשּׁוֹאֵל לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם,

נוֹשֵֹא שָֹכָר וְהַשֹּׂוֹכֵר לִהְיוֹת פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעָה וּמִלְּשַׁלֵּם.

 

ברטנורא משנה י 

סגפה.  עינה אותה ברעב, או שהושיבה בקיץ בחמה ובחורף בצנה.

עלתה לראשי צוקין.  שתקפתו ועלתה לראשי הרים גבוהים.

מתנה שומר חינם להיות פטור משבועה.  והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, אלא שאומר לו אי אפשי להיות שומר לך אלא בכך. ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה. והאי כי משך, כבר פירש על מנת שאין לו עליו שבועה, ולא שעבד נפשיה לירד בתורת שומרין אלא למקצת, ולמה שירד ירד.

 

משנה יא

כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה

תְּנָאוֹ בָּטֵל.

וְכָל תְּנַאי שֶׁיֵּשׁ מַעֲשֶֹה בִּתְחִלָּתוֹ

תְּנָאוֹ בָּטֵל.

וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ

תְּנָאוֹ קַיָּם.

 

ברטנורא משנה יא 

כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.  כולה מתניתין רבי מאיר היא, דסבר המתנה על מה שכתוב בתורה אפילו בדבר שבממון תנאו בטל. ואינה הלכה. אלא בדבר שבממון אפילו שהתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים.

כל תנאי שיש בו מעשה מתחלה.  שהקדים מעשה שיש עליו לעשות לתנאי שהוא מבקש ממנו, כגון הרי מעשה זה שלך אם תעשה דבר פלוני, דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם היינו תנאי קודם למעשה.

תנאו בטל.  והוי מעשה קיים ואע"פ שלא קיים בעל התנאי את התנאי.

וכל שאפשר לו לקיימו בסופו.  והיה תנאי קודם למעשה.

 

תנאו קיים.  אבל אי אפשר לו לקיימו, התנאי בטל והמעשה קיים, שאינו אלא כמפליג בדברים, שאין בלבו לשום תנאי אלא להקניט בעלמא מרחיק ודוחה את חבירו בדברים.