לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא מציעא, פרק ט

בבא מציעא, פרק ט

משנה א

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ,

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצוֹר יִקְצֹר; לַעֲקוֹר יַעֲקֹר;

לַחֲרוֹשׁ אַחֲרָיו יַחֲרֹשׁ;

הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּתְּבוּאָה, כָּךְ חוֹלְקִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ;

כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּיַּיִן, כָּךְ חוֹלְקִין בַּזְּמוֹרוֹת וּבַקָּנִים;

וּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים.

 

ברטנורא משנה א 

המקבל שדה.  באריסות, למחצה לשליש ולרביע. או בחכירות, בכך וכך כורין לשנה.

לחרוש אחריו.  אחר הקצירה או העקירה, כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבה וימותו.

ובקנים.  המעמידים את הגפנים.

ושניהם מספקים את הקנים.  מה טעם אמר, מה טעם חולקים בקנים, לפי ששניהם מספקים את הקנים החדשים בכל שנה.

 

משנה ב

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְהִיא בֵּית הַשְּׁלָחִין, אוֹ בֵּית הָאִילָן;

יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן

אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.

אִם אָמַר לוֹ:

חֲכֹר לִי שְֹדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין זֶה אוֹ: שְֹדֵה בֵּית הָאִילָן זֶה;

יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן

מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.

 

ברטנורא משנה ב 

בית השלחין.  קרקע יבשה שאין די לה מי גשמים.

או בית האילן.  ובשביל האילן היא חביבה על האריס, שנוטל חלק בפירות בלא טורח.

יבש המעין.  שבה. שממנו משקין אותה.

מן חכורו.  אם קבלה בחכירות כך וכך כורין לשנה. דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעין או אילן טפי לה בחכירותיה.

חכור לי בית השלחין זו.  גלי דעתיה דבשביל שהיא בית השלחין טפי לה וחכרה ממנו.

 

משנה ג

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְהוֹבִירָהּ

שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׁוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ;

שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ:

אִם אוֹבִיר וְלא אַעֲבִיד, אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא.

 

ברטנורא משנה ג 

המקבל שדה.  למחצה לשליש ולרביע.

והובירה.  שלא חרש בה ולא זרעה.

אם אוביר.  אעשנה בורה.

ולא אעביד.  ולא אעשה בה פעולה הראויה לה.

אשלם במיטבא.  כפי מה שהיתה ראויה לעשות אם היתה חרושה וזרועה כראוי.

 

משנה ד

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלא רָצָה לְנַכֵּשׁ,

וְאָמַר לוֹ:

מָה אִכְפַּת לָךְ, הוֹאִיל וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ חֲכוֹרָהּ

אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ,

מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ:

לְמָחָר אַתָּה יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְהִיא מַעֲלָה לְפָנַי עֲשָֹבִים.

 

ברטנורא משנה ד 

ולא רצה לנכש.  לנקות התבואה מעשבים רעים שמתישים כח הקרקע ומעכבין התבואה מלעלות.

מה איכפת לך.  אם יחסר חלקי שהעשבים מכחישין השבלים, אתן לך חכירות כך וכך כורין שפסקתי עמך.

 

משנה ה

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלא עָשְֹתָה,

אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי חַיָּב לְטַפֵּל בָּהּ.

 

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

מַה קִּצְבָה בַּכְּרִי?

אֶלָּא אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי נְפִילָה.

 

ברטנורא משנה ה 

המקבל שדה מחבירו.  למחצה לשליש ולרביע כאריס.

ולא עשתה.  תבואה אלא מעט. ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד, שאין בה כדי טרחו.

אם יש בה כדי.  לעשות מתבואתה כרי. שיש בו כדי לכסות הרחת שזורים בה התבואה, והוא קרוב לסאתים. חייב לטפל בה בעל כרחו.

מה קצבה בכרי.  אין קצבה זו ראויה שתהיה שדה גדולה בשיעור כרי ושדה קטנה בשיעור כרי. ואינה דומה טיפולה של שדה גדולה לטיפולה של שדה קטנה.

אלא אם יש בו כדי נפילה.  כלומר כשיעור מה שזרע בה, חייב לטפל בה. ואין הלכה כרבי יהודה.

 

משנה ו

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ וַאֲכָלָהּ חָגָב, אוֹ נִשְׁדָּפָה;

אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ;

אִם אֵינָהּ מַכַּת מְדִינָה

אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוֹרוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ בְּמָעוֹת,

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכוֹרוֹ.

 

ברטנורא משנה ו 

המקבל שדה.  בחכירות כך וכך כורין.

מכת מדינה. שאכל חגב, או נשתדפו רוב שדות של אותה מדינה או אותה בקעה.

אינו מנכה. דאמר לו מזלך גרם.

בין כך ובין כך.  אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה. שעל המעות לא נגזרה גזירה.

 

משנה ז

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ בַּעֲשֶֹרֶת כּוֹרִים חִטִּים לַשָּׁנָה,

לָקְתָה נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ;

הָיוּ חִטֶּיהָ יָפוֹת

לא יֹאמַר לוֹ: הֲרֵינִי לוֹקֵחַ מִן הַשּׁוּק,

אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ.

 

ברטנורא משנה ז 

ולקתה.  שהיו החטים שדופות.

נותן לו.  עשרה כורים שפסק עמו מחטים שדופות הללו. ולא מצי היאך למימר ליה חטים יפות קא בעינא מינך.

 

משנה ח

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְזָרְעָהּ שְֹעוֹרִים

לא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים;

חִטִּים יִזְרָעֶנָּה שְֹעוֹרִים;

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל - אוֹסֵר.

תְּבוּאָה לא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית;

קִטְנִית יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה;

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל - אוֹסֵר.

 

ברטנורא משנה ח 

המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים.  בחכירות כך וכך שעורים או חטים או מעות.

לא יזרענה חטים.  שהחטים מכחישות הקרקע ]יותר[ מן השעורים.

רבן שמעון בן גמליאל אוסר.  שקשה לקרקע כשזורעים אותה שנה ממין זה ושנה ממין אחר. ולענין פסק הלכה הכל לפי הקרקע ולפי המקום. אם התנה עמו בדבר שמכחיש הקרקע מעט אינו יכול לשנות ולזרוע דבר שמכחיש הרבה. ואיפכא שרי.

 

משנה ט

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁנִים מֻעָטוֹת

לא יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן, וְאֵין לוֹ בְּקוֹרַת שִׁקְמָה.

קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ לְשֶׁבַע שָׁנִים

שָׁנָה רִאשׁוֹנָה יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן, וְיֶשׁ לוֹ בְּקוֹרַת שִׁקְמָה.

 

ברטנורא משנה ט 

לשנים מועטות.  פחות משבע שנים.

לא יזרענה פשתן.  שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ושרשיו נשארים בקרקע עד שבע שנים.

ואין לו בקורת שקמה.  עץ תאנה של יער הוא, וקוצצים ענפיו לקורות הבנין, והם חוזרים וגדלים, ופחות משבע שנים אינן נעשות קורות. הלכך קבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה, דלאו אדעתא דקורות נחית, דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות. אבל קבלה לשבע שנים, שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שקמה שבה.

 

משנה י

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁבוּעַ אֶחָד בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז

הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן.

קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז

אֵין הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן.

 

ברטנורא משנה יא 

שכיר יום גובה כל הלילה.  שלאחריו, שנאמר (ויקרא י"ט) "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר". ואי אפשר לומר שבשכיר לילה מדבר, שהרי אין שכירות משתלמת אלא בסופה, דכתיב (שם כ"ה) "כשכיר שנה בשנה", ודרשינן מינה (בבא מציעא ס"ה ע"א) שכירות של שנה זו משתלמת בתחילת שנה אחרת. אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שקיעת החמה. וכי כתיב "לא תבא" על כרחך בשכיר לילה תוקמיה, שנשתעבד לו לבוקר משכלתה שכירותו. וכן "לא תלין" נמי לא תוקמיה בשכיר לילה, דהא לא משתעבד ליה עד הבוקר.

שכיר שעות גובה כל היום וכל הלילה. הכי קאמר: שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה.

שכיר שבוע.  שמיטה.

יצא ביום שכלתה שכירותו לבוקר או ביום, גובה כל היום. וכיון ששקעה חמה עובר עליו.

יצא בלילה  שכלתה שכירותו בלילה.

גובה כל הלילה וכל היום.  דכיון דמשכה פעולתו משתחשך הוי ליה שכיר לילה, ואינו עובר עליו בבוקר עד למחרת בשקיעת החמה.

 

משנה יא

שְֹכִיר יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה.

שְֹכִיר לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם.

שְֹכִיר שָׁעוֹת גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם.

שְֹכִיר שַׁבָּת, שְֹכִיר חֹדֶשׁ, שְֹכִיר שָׁנָה, שְֹכִיר שָׁבוּעַ;

יָצָא בַּיּוֹם גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם;

יָצָא בַּלַּיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם.

 

ברטנורא משנה יב 

אחד שכר בהמה ואחד שכר כלים. דכתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך", כל שפעולתו אתך, ואפילו בהמה וכלים.

לא תבעו אינו עובר עליו.  דכתיב "אתך", לדעתך שלא מדעתו.

המחהו.  נתקו מאצלו והעמידו אצל חנוני ואמר לו תן לפועל זה בדינר פירות ואני אשלם, או אמר לשלחני תן לו בדינר מעות.

אינו עובר עליו.  דכתיב "אתך", ולא שהמחהו אצל חנוני.

שכיר בזמנו נשבע ונוטל.  משום דבעל הבית טרוד בפועליו, ולפעמים סבור שנתן והוא לא נתן, שקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר.

שלא בזמנו.  אף על גב דבעל הבית טרוד בפועליו, כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר, ולא חשיד בעל הבית שהוא עובר על "בל תלין".

גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות. אין בו משום "לא תלין", דכתיב ברישא דקרא "רעך", רעך - ולא גר תושב.

 

משנה יב

אֶחָד שְֹכַר אָדָם וְאֶחָד שְֹכַר בְּהֵמָה, וְאֶחָד שְֹכַר כֵּלִים

יֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְֹכָרוֹ" (דברים כד, טו)

וְיֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "לא-תָלִין פְּעֻלַּת שָֹכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג)

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ;

לא תְּבָעוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי

אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

שָֹכִיר, בִּזְמַנּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל;

עָבַר זְמַנּוֹ אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ

הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

גֵּר תּוֹשָׁב יֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְֹכָרוֹ",

וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם "לא-תָלִין פְּעֻלַּת שָֹכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר".

 

ברטנורא משנה יג 

המלוה את חבירו.  והגיע זמן ולא פרעו.

לא ימשכננו.  ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק, אלא על ידי שליח בית דין, שיקח ממנו ברשות בית דין.

ולא יכנס לביתו.  אפילו שליח בית דין לא יכנס לביתו. וכל שכן בעל חוב עצמו.

היה לו שני כלים.  וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם.

נוטל אחד ומחזיר אחד.  בשעה שהוא צריך לזה, יחזירנו ויעכב השני אצלו, כדמפרש ואזיל, מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום.

מת.  הלוה. אין משיב העבוט ליורשים, שאין כאן מצות השבת העבוט, ד"השב תשיב לו את העבוט" כתיב (דברים כ"ד), "לו" - ולא ליורש.

עד שלושים יום.  זמן בית דין.

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו'.  משום דאיכא למאן דאמר, עניה הוא דאין ממשכנין, שמתוך שאתה צריך להחזיר לה והיא נכנסת ויוצאת אצלך, אתה משיאה שם רע בשכנותיה, אבל עשירה דליכא למימר הכי, אימא ממשכנין, קמשמע לן האי תנא דלא, דכתיב "לא תחבול בגד אלמנה", אחד עניה ואחד עשירה במשמע.

משום שני כלים.  העליונה רכב. והתחתונה רחים.

 

משנה יג

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין,

וְלא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, יא) "בַּחוּץ תַּעֲמֹד".

הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵלִים

נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד;

וּמַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה בַּיּוֹם.

וְאִם מֵת אֵינוֹ מַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם;

וּמִשְּׁלשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין.

אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה

אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, יז)

"וְלא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה".

הַחוֹבֵל אֶת הָרֵחַיִם עוֹבֵר בְּלא תַעֲשֶֹה,

וְחַיָּב מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, ו)

"לא-יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב".

וְלא רֵחַיִם וָרֶכֶב בִּלְבַד אָמְרוּ,

אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִֹין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם)

"כִּי-נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל".

 

ברטנורא משנה א

הבית והעליה של שנים. הבית של אחד, ועלייה של אחר .

שניהם חולקים.  לפי שאין ניכר אלו אבנים של עליון ואלו אבנים של תחתון.

ורואים אלו אבנים הראויות להשתבר.  שאם נחבס הבית מיסודו ונפל תחתיו, יש לדעת שהתחתונות נשברו. ואם עליונו של כותל נפל להלן ממנו הרבה, העליונות נשברו, שנפלו ממקום גבוה, והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך. ורישא דתנא שניהם חולקים, מיירי שנפל הכותל בלילה ופנו את האבנים מיד, וליכא למיקם אי בחבסה נפל ותתאה אתבור, אי בחבטה נפל ועלייתא אתבור.

מקצת אבניו.  והן שלמות.

 

נוטלן. וכגון שהלה טוען בקצת מהן שהוא אמת, ובקצת אומר שאינו יודע, שכיון שהוא מודה במקצת הוה ליה מחוייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אבל אם אמר על כולן "איני יודע", ישבע שאינו יודע וחולק עם חבירו בשוה.