לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פרה, פרק ד

פרה, פרק ד

משנה א

פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,

קִבֵּל וְהִזָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,

אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,

אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ -

פְּסוּלָה;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מַכְשִׁיר.

וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם - פְּסוּלָה;

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מַכְשִׁיר.

וְשֶׁלֹּא בְּכֹהֵן גָּדוֹל - פְּסוּלָה;

רַבִּי יְהוּדָה - מַכְשִׁיר.

וּבִמְחֻסַּר בְּגָדִים - פְּסוּלָה.

וּבִכְלֵי לָבָן הָיְתָה נַעֲשֵֹית.

 

ברטנורא משנה א  

פרת חטאת. שלא לשמה פסולה. דאמר קרא חטאת היא, ומדקרייה רחמנא חטאת למדנו שהיא טעונה שחיטה לשמה כחטאת.

ורבי אליעזר מכשיר. הואיל והיא נשחטת בחוץ. ואין הלכה כרבי אליעזר.

ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה. דחטאת קרייה רחמנא. ולהכי נקט רחוץ ידים ורגלים ולא תנא קידש, דלא שנא קידש בפנים או בחוץ, בין בכלי שרת בין בכלי חול יוצא.

ורבי אליעזר מכשיר. דבבואם אל אהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח ירחצו כתיב. ואין הלכה כר"א.

שלא בכהן גדול פסולה. דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר, אותה אל אלעזר, ואין שאר הפרות נעשות. אלא בכהן גדול.

ורבי אליעזר מכשיר. דדריש, אותה בסגן, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. והלכה כרבי יהודה.

ובבגדי לבן היא נעשית. דכתיב גבי פרה והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם, וביום הכיפורים כתיב (ויקרא ט"ז) והיתה זאת לכם לחוקת עולם, מה עבודת יום הכיפורים בבגדי לבן, אף מעשה פרה בבגדי לבן.

 

משנה ב

שְֹרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, אוֹ בִּשְׁתֵּי גִתּוֹת,

אוֹ שֶׁשָֹּׂרַף שְׁתַּיִם בְּגַת אַחַת -

פְּסוּלָה.

הִזָּה וְלא כִּוֵּן כְּנֶגֶד הַפֶּתַח -

פְּסוּלָה.

הִזָּה מִשִּׁשִּׁית שְׁבִיעִית, חָזַר וְהִזָּה שְׁבִיעִית -

פְּסוּלָה.

מִשְּׁבִיעִית שְׁמִינִית, וְחָזַר וְהִזָּה שְׁמִינִית -

כְּשֵׁרָה.

 

ברטנורא משנה ב  

חוץ מגיתה. מקום היו עושים לשריפתה כמין גת כנגד פתחו של היכל, ואם שחטה שלא כנגד פתחו של היכל פסולה.

או בשתי גיתות. כגון שחילקה לשנים ושרף חציה בגת זה וחציה בגת זה.

או ששרף שתים בגת אחת. אף על פי שהוציא כל אחת בפני עצמה מיפסלן מחמת מלאכה, שזו פוסלת את זו. אבל בזו אחר זו, כשרה.

ולא כיון כנגד הפתח פסולה. דאל נוכח פני אהל מועד כתיב.

מששית שביעית. דשבעה פעמים כתיב כסדרן, והוא מנה שביעית קודם ששית, וחזר והזה שביעית, פסולה, דבעינן שיקרא לששית ששית ולשביעית שביעית. אבל משביעית שמינית, כשרה, דאין שמינית בהזאות של פרה וזה טעה בדבור בעלמא.

וחזר והזה שמינית. לאו דוקא, דבכל ענין כשרה, בין חזר והזה בין לא חזר והזה. ואגב רישא נקטיה.

אי נמי הא קמשמע לן דאע"ג דהוסיף בהזאות לא פסל, דמכי גמרינהו לשבע הזאות נגמרה מצותה, ותו לא חיישינן למה שהוא מוסיף.

 

משנה ג

שְֹרָפָהּ שֶׁלֹּא בְּעֵצִים, אוֹ בְּכָל עֵצִים,

אֲפִלּוּ בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָה -

כְּשֵׁרָה.

הִפְשִׁיטָהּ וְנִתְּחָהּ - כְּשֵׁרָה.

שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכוֹל מִבְּשָֹרָהּ, וְלִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ -

כְּשֵׁרָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּפָּרָה.

 

ברטנורא משנה ג  

שרפה שלא בעצים. שהצית האור בגופה של פרה.

כשרה. שלא נכתב בתורה עצים, אלא ושרף סתם.

או בכל העצים. שלא שרפה בארזים ארונים וברושים ועצי תאנה השנויים בפרקין דלעיל.

הפשיטה ונתחה כשרה. דאת עורה ואת בשרה כתיב, בין בהפשט וניתוח בין במחובר.

על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשרה. דוקא לאכול ולשתות הוא דמכשיר תנא קמא, דבכל הקרבנות נמי כי האי גוונא כשר, כדתנן בפרק כל הפסולים [דף ל"ה] חשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, כשר, כגון מאכילת מזבח לאדם. אבל חשב על מנת להזות מדמה למחר, פסל תנא קמא, דחטאת קרייה רחמנא. ורבי אליעזר סבר דאין מחשבה פוסלת בפרה כלל, אפילו בהזאות. ואזדא לטעמיה דבשלא לשמה מכשיר בריש פירקין, שאין לה דין מדיני קדשים, הואיל והיא נעשית בחוץ. ואין הלכה כרבי אליעזר.

 

משנה ד

כָּל הָעֲסוּקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף -

מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וּפוֹסְלִים אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה.

אֵרַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ -

אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים.

אֵרַע בָּהּ בְּהַזָּיָתָהּ,

כָּל הָעוֹסֵק בָּהּ לִפְנֵי פְּסוּלָהּ - מְטַמְּאָה בְּגָדִי,

לְאַחַר פְּסוּלָהּ - אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים;

נִמְצָא חֻמְרָהּ קֻלָּהּ.

לְעוֹלָם מוֹעֲלִין בָּהּ, וּמַרְבִּין לָהּ עֵצִים,

וּמַעֲשֶֹיהָ בַּיּוֹם וּבְכֹהֵן.

הַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ עַד שֶׁתֵּעָשֶֹה אֵפֶר.

וְהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בַּמַּיִם עַד שֶׁיַּטִּילוּ אֶת הָאֵפֶר.

 

ברטנורא משנה ד

כל העסוקין בפרה אדומה, באחת מכל עבודותיה, בין בתחילה בין באמצע בין בסוף.

מטמאין בגדים. דכתיב והשליך אל תוך שריפת הפרה וסמוך ליה וכיבס בגדיו הכהן, ובשריפתה כתיב והשורף אותה יכבס בגדיו, ואם המשליך את האזוב מטמא בגדים, השורף לא כל שכן, אלא בא הכתוב ולימדך על כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהיו טעונים כיבוס בגדים.

ופוסלים אותה במלאכה. דכתיב ושחט אותה, ולא שיעשה מלאכה אחרת עמה בשעת שחיטתה. וכן בשריפתה כתיב [ושרף את הפרה] ולא שיעשה מלאכה אחרת עם שריפתה, למדנו שמלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתיעשה אפר.

אירע בה פסול בשחיטתה. לא שנתנבלה בשחיטה, דאם כן מטמאה בגדים משום נבילה. אלא פסול מחמת מלאכה, דומיא דאירע בה פסול בהזאתה.

אינה מטמאה בגדים. דכיון דשחיטתה בפסול, אם כן לא נעשה בה עדיין לשם פרה כלום בכשרות. אבל אירע בה פסול בהזאה, כבר נעשית השחיטה בהכשר.

לעולם מועלין בה. הנהנה ממנה בין לפני שריפתה בין לאחר שריפתה, חייב קרבן מעילה, עד שתיעשה אפר. אבל לאחר שנעשית אפר, אין באפר משום מעילה, דכתיב חטאת היא. חטאת, מלמד שמועלין בה. היא, בה מועלין, באפרה אין מועלין.

ומרבין לה עצים. נמי דוקא עד שתיעשה אפר.

ומעשיה ביום. בתוספתא מפרש, חוץ מאסיפת אפרה והמילוי והקידוש. שיכולים לאסוף אפר הפרה בלילה, ולשאוב המים מן הבאר והוא הנקרא מילוי, ולשים בתוכה האפר והוא הנקרא קידוש, כל זה מותר לעשות בלילה. וכל מעשה פרה, בכהן, חוץ מאסיפת אפרה והמילוי והקידוש וההזאה, שהם כשרים בזר. אסיפת אפרה, דכתיב ואסף איש טהור, מלמד שאסיפת האפר כשרה בכל אדם. ובהזאה הוא אומר והזה הטהור על הטמא, בין שהוא כהן בין שאינו כהן.

והמלאכה פוסלת במים. דכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה [חטאת היא], מה חטאת נפסלת במלאכה כדכתבינן לעיל, כך מים נפסלים במלאכה משעת המילוי.

 

עד שיטילו את האפר. שמטילים במים מאפר הפרה כשיעור שתיראה האפר במים ומהם מזין על הטמא, ואם לאחר שהטילו האפר במים עשה מלאכה אחרת עמה בשעת הזאתה, לא פסל.