לחץ כאן לתצוגת הדפסה

טבול יום, פרק א

טבול יום, פרק א

 

משנה א
הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת לְהַפְרִישׁ, וְנָשָׁכוּ -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ חִבּוּר.
מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָּזוֹ, וְכִכָּרוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָּזוֹ,
הָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַּתַּנּוּר,
וְקוֹלִית שֶׁל מַיִם הַמְחֻלְחֶלֶת,
וּרְתִיחַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל רִאשׁוֹנָה, וּרְתִיחַת יַיִן חָדָשׁ -
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁל אֹרֶז -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם;
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ חִבּוּר.
וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת,
בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת.
 
ברטנורא משנה א
המכנס חלות. שמפרישין מן העיסה, ונתן מהם הרבה זו על זו עד שנדבקו זו בזו, ודעתו היה מתחילה להפרידן זו מזו.
ונשכו. שנדבקו כל כך עד שכשבא להפרידן נושכות זו מזו, כלומר שנתלש מקצת מאחת מהן ועולה עם חברתה.
בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום. ואם נגע טבול יום באחת מהן, נפסלו כולן כאילו הן גוף אחד. דטבול יום פוסל בתרומה, וחלה דין תרומה יש לה.
ובית הלל אומרים אינו חיבור, כיון דדעתו להפרידן. ואותה שנגע בה הטבול יום פסולה והשאר טהורות.
מקרצות. חתיכות של עיסות שנחתכו ונתלשו מעיסות הגדולות, קרויות מקרצות. לשון קרץ מצפון בא בא (ירמיה מ"ו). וכל הני דחשיב הכא, אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דסיפא קיימי. והא דלא חשיב חלות בהדייהו, משום דחלות לבית הלל אינן חיבור לא בטבול יום ולא בשאר טומאות, אבל הני דוקא בטבול יום פליגי, אבל בשאר טומאות מודו, כדקתני סיפא.
חמיטה. עוגה דקה.
עד שלא קרמו בתנור. דכיון שנדבקו כשהן עיסה, הרי צורתן נפסדת אם מניחן מדובקין, הלכך ודאי עתיד להפרידם.
וקולית של מים. הקצף והרתיחה שעולה במים, קולית שמה. ואם נגע טבול יום באותה רתיחה, לבית הלל לא הוי חיבור ולא נפסלו המים.
מחולחלת. כשהרתיחה חלולה מתחתיה ואינה נוגעת במים אלא בקצותיה.
הראשונה. שרתיחה ראשונה של גריסין אינה מודבקת על הגריסין.
רבי יהודה אומר אף ברתיחה של אורז. נמי פליגי בית שמאי ובית הלל אי הוי חיבור לטבול יום, ואי נגע ברתיחה כאילו נגע באורז.
ומודים בית הלל בשאר כל הטומאות. דהוי חיבור.
בין קלות בין חמורות. קלות ראשון לטומאה, חמורות אב הטומאה. ודוקא בטבול יום פליגי, לפי שכבר עלה מטומאתו ואינו חסר אלא הערב שמש.
 
משנה ב
הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַפְרִישׁ,
הָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה מִשֶּׁקָּרְמוּ בַּתַּנּוּר,
וְקוֹלִית שֶׁל מַיִם שֶׁאֵינָהּ מְחֻלְחֶלֶת,
וּרְתִיחַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל שְׁנִיָּה, וּרְתִיחַת יַיִן יָשָׁן,
וְשֶׁל שֶׁמֶן לְעוֹלָם, וְשֶׁל עֲדָשִׁים -
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁל טֹפַח -
טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת.
 
ברטנורא משנה ב
המכנס חלות. זו על גבי זו.
על מנת שלא להפריש. שלא להפרידן זו מזו.
משקרמו בתנור. דמאחר שאין צורתן נפסדת ונשארין רקיקין כמו שהיו, הוא מניחן מדובקין ושוב אין מפרידן זו מזו לעולם.
ושל שמן לעולם. בין חדש בין ישן.
טופח. מין קטנית.
ורמב”ם אומר, שהוא שקורין לו בערבי קורטמ"אן. ואין הלכה כרבי יהודה.
טמאין בטבול יום. משום סיפא דתני ואין צריך לומר בכל הטומאות, נקט טמאים אצל טבול יום, ואע"ג דלא שייך טומאה גבי טבול יום, לפי שאינו מטמא אלא פוסל בתרומה בלבד.
 
משנה ג
מַסְמֵר שֶׁאַחַר הַכִּכָּר, וְגַּרְגֵּר מֶלַח קָטָן,
וְחַרְחוּר פָּחוֹת מִכְּאֶצְבַּע -
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא נֶאֱכָל עָלָיו -
טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת.
 
ברטנורא משנה ג
מסמר שאחר הככר. בצק הבולט מן ככר של לחם כמין מסמר, ויש שעושין אותו כך לסימן.
וגרגיר מלח קטן. שנדבק בככר ונאפה עמו.
והחרחור. שנשרף הלחם פחות מעובי אצבע סביבותיו. חרחור, לשון נחר מפוח מאש (ירמיה ו').  
רבי יוסי אומר. כל שהשרוף נאכל עם הככר, הוי חיבור. ואם נגע טבול יום בשרוף כאילו נגע בפת, ואי לא, לא הוי חיבור. ואין הלכה כרבי יוסי.
 
משנה ד
הַצְּרוֹר שֶׁבַּכִּכָּר, וְגַרְגֵּר מֶלַח גָּדוֹל,
וְהַתֻּרְמוֹס וְהַחַרְחוּר יָתֵר מִכְּאֶצְבַּע -
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל עִמּוֹ -
טְהוֹרִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם.
 
ברטנורא משנה ד
צרור שבככר. שרגילים לשום צרור אבן בתוך הככר לסימן שלא יתחלף באחר, ופעמים שמשימין גרגיר של מלח גדול או תורמוס. כל הני לא חשיבי חיבור ללחם, ואם נגע אב הטומאה באחד מהן לא הוי כאילו נגע בלחם עצמו, וכל שכן טבול יום שלא נפסל ככר של תרומה בכך.
והחרחור יותר מכאצבע. וכן כשנשרף מן הלחם ביותר מעובי אצבע ונגע טמא או טבול יום בשרוף, לא הוי חיבור ללחם.
רבי יוסי אומר כל שאינו נאכל עמו. לא הוי חיבור. ולא משערינן בעובי אצבע כתנא קמא. ואין הלכה כרבי יוסי.
 
משנה ה
הַשְֹּׂעוֹרָה וְהַכֻּסֶּמֶת בִּזְמַן שֶׁאֵינָן קְלוּפִים,
הַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהָאֲלוּם -
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אֲפוּנִים שְׁחוֹרִים -
טְהוֹרִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: טְהוֹרִים בִּטְבוּל יוֹם, וּטְמֵאִים בְּכָל הַטֻּמְאוֹת.
הַשְֹּׂעוֹרָה וְהַכֻּסֶּמֶת בִּזְמַן שֶׁהֵן קְלוּפִים,
וְהַחִטָּה בֵּין שֶׁהִיא קְלוּפָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה,
הַקֶּצַח וְהַשֻּׁמְשׁוּם וְהַפִּלְפֵּל -
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אֲפוּנִים לְבָנִים -
טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת.
 
ברטנורא משנה ה
השעורה והכוסמת. בזמן שאינן קלופים לא חשיבי מאכל אדם, שאין בני אדם אוכלין אותן בקליפתן, ודבר שאינו מאכל אדם אינו מקבל טומאה.
התיאה. שורש של חלתית.
והחלתית. בערבי כך שמה חלתית. וקורין להו בלע"ז ספיטידא.
והאלום. אמרו עליו שהוא שורש מין ממיני החלתית. וכל הני לא חשיבי מאכל אדם, ופעמים מערבין מהם מעט עם המזון.
אף אפונים שחורין. שאינן אלא לרפואה ואין עשויות למאכל אדם.
טהורים בטבול יום. כיון שטהר מטומאתו ואינו מחוסר אלא הערב שמש, אינו פוסל בכל אלה אם הם של תרומה. אבל בשאר טומאות חשיבי אוכל ומקבלות טומאה כשאר אוכלין. והלכה כחכמים.
הקצח. מין זרע שחור. ובלע"ז נייל"ו. ורגילין לתת ממנו בלחם.
והשמשום. כך שמו בערבי. ובארץ ישראל ממנו הרבה, ועושים ממנו שמן שומשמין.