לחץ כאן לתצוגת הדפסה

טבול יום, פרק ב

טבול יום, פרק ב

 

משנה א
מַשְׁקֵה טְבוּל יוֹם - כְּמַשְׁקִין שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן:
אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן מִטַּמְּאִין.
וּשְׁאָר כָּל הַטְּמֵאִין, בֵּין קַלִּין בֵּין חֲמוּרִין,
הַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִים מֵהֶן - כְּמַשְׁקִין שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן:
אֵלּוּ וָאֵלּוּ תְּחִלָּה,
חוּץ מִן הַמַּשְׁקֶה שֶׁהוּא אַב הַטֻּמְאָה.
 
ברטנורא משנה א
משקה טבול יום. כגון רוקו, מימי רגליו, דמעת עינו, ודם מגיפתו, וחלב האשה.
כמשקים שהוא נוגע בהן. כמשקין של תרומה שהוא נוגע בהן, דטבול יום פוסל בתרומה.
אלו ואלו. משקים היוצאים מגופו ומשקה תרומה שנגע בהן, אין מטמאין את הקודש, אבל מיפסל פסיל ליה.
בין קלין בין חמורין. קלין שרץ, חמורין זב.
תחילה. ראשון, ועושין שני, והשני עושה שלישי.
חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה. כגון זובו של זב ומעינותיו.
 
משנה ב
קְדֵרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים, וְנָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם:
אִם הָיָה מַשְׁקֵה תְרוּמָה -
הַמַּשְׁקִין פְּסוּלִין, וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה;
וְאִם הָיָה מַשְׁקֵה חֻלִּין - הַכֹּל טָהוֹר;
וְאִם הָיוּ יָדָיו מְסֹאָבוֹת - הַכֹּל טָמֵא.
זֶה חֹמֶר בַּיָּדַיִם מִבִּטְבוּל יוֹם.
וְחֹמֶר בִּטְבוּל יוֹם מִבַּיָּדַיִם:
שֶׁסְּפֵק טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה,
וְהַיָּדַיִם - סְפֵקָן טָהוֹר.
 
ברטנורא משנה ב
המשקים פסולים. דטבול יום פוסל את התרומה בלבד, וטמויי לא מטמא ואפילו משקין, דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה, חוץ מן הטבול יום.
הלכך, הקדרה טהורה, דמשקין שנגעו בטבול יום אפילו אוכלים לא מטמאים, וכל שכן כלים, ואם היה משקה חולין, הכל טהור, דטבול יום טהור לחולין ולמעשר.
ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא. דידים פוסלות את התרומה, וכשנטמאו המשקים מחמת ידים חזרו להיות תחילה ומטמאין כלי.
שספק טבול יום פוסל את התרומה. כגון שתי ככרות לפניו, ספק נגע ספק לא נגע, בכהאי גוונא בידים טהור, ובטבול יום פסל.
 
משנה ג
הַמִּקְפָּה שֶׁל תְּרוּמָה וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל חֻלִּין,
שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן -
פָּסַל אֶת כֻּלָּם.
הַמִּקְפָּה שֶׁל חֻלִּין וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה,
שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן -
לא פָּסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.
וְאִם הָיָה הַשּׁוּם מְרֻבֶּה -
הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב.
 
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁהֵן גּוּשׁ בַּקְּעָרָה.
אֲבָל אִם הָיָה מְפֻזָּר בַּמְּדוֹכָה - טָהוֹר,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּפִזוּרוֹ,
וּשְׁאָר כָּל הַנִּדּוֹכִין שֶׁדָּכָן בְּמַשְׁקִין.
אֲבָל אֶת שֶׁדַּרְכָּן לָדוּךְ בְּמַשְׁקִים וְדָכָן שֶׁלֹּא בְּמַשְׁקִין,
וְהֵן גּוּשׁ בַּקְּעָרָה -
הֲרֵי אֵלּוּ כְּעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה.
 
ברטנורא משנה ג
המקפה. תבשיל קפוי ועב. כגון דייסא או גריסין של פול.
והשום והשמן. נתונים בו לתבלין.
נגע טבול יום במקצתן פסל את כולם. דמקפה עיקר, וטבול יום פוסל בתרומה. ואף על פי שלא נגע אלא בשום של חולין, חשוב חיבור.
ואם היה השום מרובה. יותר מן המקפה של חולין.
הולכין אחר המורבה. ודין הכל כדין תרומה, ואם נגע במקצתם פסל את הכל.
אימתי. כלומר במה אמרנו אם היה השום מרובה ונגע במקצת הוא פוסל את הכל, בזמן שהשום מכונס בקערה, והוא גוף אחד כמין גוש עפר.
אבל אם היה מפוזר במדוכה. שחלקיו מפורדים זה מזה בתוך המדוכה, ונגע בו טבול יום אז טהור, כלומר לא פסל אלא מקום מגעו בלבד, שכיון שהוא מתכוין בשעה שכותש להפריד חלקיו, לא חשוב חיבור.
ושאר כל הנידוכין שדכן במשקין. כמו שעושין לחיטין, כשדכין אותן במדוכה מזלפין עליהם מים.
או דברים שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה הרי הן כעיגולי דבילה. דאם נגע טבול יום במקצתן לא פסל את כולן. כך מצאתי בפירוש רבותי.
ורמב”ם מפרש, ושאר כל הנדוכים שדכן במשקין, דינם כשום. שאם נגע טבול יום במקצתו כשכותש אותו, לא פסל אלא מקום מגעו, מפני שהוא רוצה בפיזורו. ואם נגע בו כשנעשה גוש בקערה, הוי חיבור, וכשנגע במקצת פסל את הכל.
אבל את שדרכן לדוך במשקין. גרסינן לפי פירוש הרמב"ם.
ודכן שלא במשקין. אף על פי ששם אותו גוש בקערה, הרי הן כעיגולי דבילה, דאמרינן דכי נגע במקצתו לא נטמאו כולן, בריש פרק ב' דתרומות.
 
משנה ד
הַמִּקְפָּה וְהַחֲמִיטָה שֶׁל חֻלִּין,
וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה צָף עַל גַּבֵּיהֶן,
וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן -
לא פָּסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן.
וְאִם חִבֵּץ -
כָּל מָקוֹם שֶׁהִלֵּךְ הַשֶּׁמֶן - פָּסַל.
 
ברטנורא משנה ד
המקפה והחמיטה. דרכן היה להניח החמיטה, שהיא עוגה דקה כמין רקיק, בתוך המקפה.
חיבץ. היינו שעירב המקפה והחמיטה עם השמן, ומכל מקום השמן ניכר. והא דפסיל בכל מקום שהולך השמן, לפי שאין יכולין להפרידו מן המקפה ומן החמיטה.
 
משנה ה
בְּשַֹר הַקֹּדֶשׁ שֶׁקָּרַם עָלָיו הַקִּיפָה,
נָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּיפָה - חֲתִיכוֹת מֻתָּרוֹת.
נָגַע בַּחֲתִיכָה -
חֲתִיכָה וְכָל הָעוֹלִים עִמָּהּ חִבּוּר זֶה לָזֶה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם חִבּוּר זֶה לָזֶה.
וְכֵן בְּקִטְנִיּוֹת שֶׁקָּרְמוּ עַל גַּבֵּי פְּרוּסוֹת.
 
מַעֲשֵֹה קְדֵרָה בַּקִּטְנִיּוֹת:
בִּזְמַן שֶׁהֵן פְּרוּדִים - אֵינָן חִבּוּר;
בִּזְמַן שֶׁהֵן גּוּשׁ - חִבּוּר.
אִם הָיוּ גּוּשִׁין הַרְבֵּה -
הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּנוּ.
שֶׁמֶן שֶׁהוּא צָף עַל גַּבֵּי הַיַּיִן, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן -
לא פָּסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם חִבּוּר זֶה לָזֶה.
 
ברטנורא משנה ה
בשר הקודש שקרם עליו הקיפה. קפאו עליו התבלין והמרק ושומן הבשר, שנימוח ונעשה הכול כמין קרום.
החתיכות מותרות. דלא הוי הקרום חיבור.
וכל העולים עימה. חשיב מחובר לה, והשאר טהור.
שניהם חיבור. ובין שנגע בקיפה בין שנגע בחתיכות, פסל הכול. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי.
על גבי פרוסות, של לחם שמניחין על הקטניות.
מעשה קדירה בקטניות. כלומר, קטניות שנתבשלו בקדירה ודרכן להתבקע, וכשמתבשלות יפה מתחברות ונעשית כמין גוש. ויש שגורסין מעשה קדירה וקטניות.
הרי אלו ימנו. אם נגע שרץ באחת מהן, הרי הוא ראשון, והגוש הסמוך לו שני, והאחר הסמוך לשני שלישי בתרומה.
שניהן חיבור זה לזה. ואם נגע טבול יום באחד מהן, נפסל חבירו. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי.
 
משנה ו
חָבִית שֶׁשָּׁקְעָה לְתוֹךְ בּוֹר שֶׁל יַיִן, וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם:
מִן הַשָֹּׂפָה וְלִפְנִים - חִבּוּר;
מִן הַשָֹּׂפָה וְלַחוּץ - אֵינוֹ חִבּוּר.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ עַל גַּבָּהּ רוּם קוֹמָה, וְנָגַע כְּנֶגֶד פִּיהָ - חִבּוּר.
 
ברטנורא משנה ו
חבית ששקעה. חבית של יין של תרומה שנפלה לתוך הבור ושקעה בתוך היין שבבור, והיין שבבור חולין וצף למעלה על פני החבית.
ונגע וכו'. אם שלושל ידו לתוך פי החבית מן השפה ולפנים הרי זה חיבור. ונפסל כל היין שבחבית, ואפילו לא היתה החבית מתחילתה מלאה לגמרי מן היין של תרומה.
מן השפה ולחוץ. שלא הכניס ידו לתוך פי החבית, אף על פי שנגע ביין של בור שכנגד פי החבית, אפילו הכי אינו חיבור.
אפילו על גבי רום קומה. שעלה יין שבבור על פני החבית רום קומת אדם, אם נגע כנגד פיה הוי חיבור. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי.
 
משנה ז
חָבִית שֶׁנִּקְּבָה,
בֵּין מִפִּיהָ בֵּין מִשּׁוּלֶיהָ בֵּין מִצִּדֶּיהָ,
וְנָגַע בָּהּ טְבוּל יוֹם - טְמֵאָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ - טְמֵאָה;
מִן הַצְּדָדִין מִכָּאן וּמִכָּאן - טְהוֹרָה.
הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּלּוּחַ:
אִם יֶשׁ בּוֹ - יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה.
 
ברטנורא משנה ז
מפיה ומשוליה טמאה. מפיה טמאה, הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון, הוי חבור. ומשוליה נמי, הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב, הוי חיבור.
אבל נקבה מצדה מכאן ומכאן טהורה. ואין פסול אלא מה שנגע, ויעלה באחד ומאה. ואין הלכה כרבי יהודה.
ונגע טבול יום בקילוח. הקילוח לבד נפסל, דניצוק אינו חיבור, והויא לה תרומה טמאה שנתערבה בטהורה, ותעלה באחד ומאה, כתרומה בחולין. ובהא אפילו רבנן מודו דקילוח לא חשיב חיבור לכלים, כמו הנקב שבצדה לחבית. ואע"ג דמשקין אין להם טהרה מטומאתן, היינו דלא סלקא להו השקה במקוה כמו למים, אבל מטעם ביטול, בטלים הם באחד ומאה.
ודוקא במגע טבול יום בטלים המשקין, משום דטבול יום פוסל ואינו מטמא. אבל בשאר טומאות, קא הדר מה שבקילוח ומטמא כל מה שבכלי במגע.
 
משנה ח
בִּעְבּוּעַ שֶׁבֶּחָבִית שֶׁנִּקַּב,
בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ וּבֵין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן:
זֶה כְּנֶגֶד זֶה -
טָמֵא בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְטָמֵא בְּאֹהֶל הַמֵּת.
הַפְּנִימִי מִלְּמַטָּה, וְהַחִיצוֹן מִלְמַעְלָן -
טָמֵא בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְטָמֵא בְּאֹהֶל הַמֵּת.
הַפְּנִימִי מִלְמַעְלָן, וְהַחִיצוֹן מִלְּמַטָּן -
טָהוֹר בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְטָמֵא בְּאֹהֶל הַמֵּת.
 
ברטנורא משנה ח
בעבוע שבחבית. כשמצרפין כלי חרס בכבשן יוצאין בדפנותיהן כמין אבעבועות, שיש להן שתי דפנות אחד לצד פנים של חבית ואחד לצד חוץ, וחלול באמצע, ופעמים שיש באותו בעבוע שתי נקבים, אחת בדופן הבעבוע של צד פנים שהוא לצד חלל החבית, ואחת בדופן של צד חוץ, וכשהחבית מלאה משקים נכנס המשקה דרך הנקב שבדופן הפנימי ומבצבץ ויוצא דרך הנקב שבדופן החיצון. ואם הנקבים שבשתי דפנות הבעבוע הן מכוונים ומפולשים זה כנגד זה, או אפילו אינן מכוונים אלא שהיה הנקב שבדופן הפנימי למטה לצד שולי הכלי והנקב שבדופן החיצון מלמעלה, אם היתה אותה חבית מונחת באוהל המת ומוקפת צמיד פתיל בפיה ואינה מוקפת בנקבים של הבעבוע, או שנגע אב הטומאה במשקה שבנקב החיצון, נטמאו כל המשקים שבחבית. אבל אם הפנימי מלמעלן והחיצון מלמטן, נהי דבאוהל המת מיטמא, שאוהל הטומאה נכנס לתוך החבית דרך הנקבים, באב הטומאה מיהא טהור, דאם נגע אב הטומאה במשקין שבנקב החיצון שבבעבוע מלמטן, מאחר שהפנימי מלמעלן הוה ליה כניצוק וקטפרס, ולא הוי חיבור.