לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חלה, פרק ד

חלה, פרק ד

 

משנה א
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁעָשׁוּ שְׁנֵי קַבִּין, וְנָגְעוּ זֶה בָּזֶה,
אֲפִלּוּ הֵם מִמִּין אֶחָד פְּטוּרִים.
וּבִזְמַן שֶׁהֵם שֶׁל אִשָּׁה אַחַת
מִין בְּמִינוֹ חַיָּב, וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ פָּטוּר.
 
ברטנורא א
שתי נשים.
אפילו הן ממין אחד פטור. ואין נשיכה וצירוף סל מצרפן, כיון שמקפידות. ואפילו לשו שני קבין כאחד, כיון דסופן ליחלק פטורות. וסתם מתני' כבית הלל דאמרי קביים לחלה, ואינה הלכה, דקיימא לן דחמשה רבעים הוא שיעור חלה.
ובזמן שהן של אשה אחת. סתם אשה אחת אינה מקפדת אם העיסות נוגעות זו בזו.
מין במינו חייב בנשיכה או בצרוף סל.
 
משנה ב
אֵיזֶה הוּא מִין בְּמִינוֹ?
הַחִטִּים אֵינָן מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, אֶלָּא עִם הַכֻּסְּמִין.
הַשְֹּׂעוֹרִים מִצְטָרְפוֹת עִם הַכֹּל, חוּץ מִן הַחִטִּים.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁאָר הַמִּינִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
 
ברטנורא ב
החטים אינן מצטרפות עם הכל. אם היו שתי עיסות, אחת של חטים ואחת של מין אחר מחמשת המינים, ואין באחת מהן שיעור חלה, ונושכות זו בזו.
השעורים מצטרפות עם הכל. אף עם הכוסמין, ואע"ג דמין חטים הן, לאו דוקא מין חטים אלא מין שעורים ואף מין חטים, והכי פרישנא לה בריש פ"ק.
שאר המינים מצטרפין זה עם זה. כגון כוסמין ושבולת שועל ושיפון.
והלכה כר' יוחנן בן נורי.
 
משנה ג
שְׁנֵי קַבִּים וְקַב אֹרֶז אוֹ קַב תְּרוּמָה בָּאֶמְצַע,
אֵינָן מִצְטָרְפִין.
דָּבָר שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ בָּאֶמְצַע - מִצְטָרְפִין,
שֶׁכְּבָר נִתְחַיַּב בַּחַלָּה.
 
ברטנורא ג
שני קבין. של אחד מחמשת המינים שחייבין בחלה.
וקב אורז או תרומה. שאין חייבין בחלה באמצע.
אין מצטרפין להתחייב בחלה.
 
משנה ד
קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָּזֶה
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע;
וַחֲכָמִים - אוֹסְרִים.
 
הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַלָּה;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ חַלָּה.
 
ברטנורא ד
יטול מן האמצע. ממקום שנושכין זה את זה, נמצא מפריש משתיהן.
וחכמים אוסרים. שהרואה סבור שמותר לתרום ולעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. והלכה כחכמים.
מן הקב. שאין בו שיעור חלה.
רבי עקיבא אומר חלה. והוא שהשלים על העיסה אחר כן כשיאור חלה, דכיון שנשלם השיעור הויא חלה למפרע.
אינה חלה. כיון שבשעה שהפרישה היתה העיסה פטורה. והלכה כחכמים.
 
משנה ה
שְׁנֵי קַבִּין, שֶׁנִּטְּלָה חַלָּתוֹ שֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשֶׁל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ,
חָזַר וַעֲשָֹאָן עִסָּה אַחַת
רַבִּי עֲקִיבָא - פּוֹטֵר;
וַחֲכָמִים - מְחַיְּבִין.
נִמְצָא חֻמְרוֹ קֻלּוֹ.
 
ברטנורא ה
רבי עקיבא פוטר. ואזדא לטעמיה דהדרא והויא חלה למפרע.
נמצא חומרו קולו. חומרו של רבי עקיבא דאמר לעיל בנוטל חלה מקב דהויא חלה וקדשה, גורם לו להקל ולפטור בשני קבים שנטלה חלתו של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו.
 
משנה ו
נוֹטֵל אָדָם כְּדֵי חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ
לַעֲשׁוֹתָהּ בְּטַהֲרָה, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלַּת דְּמַאי,
עַד שֶׁתִּסָּרַח;
שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא,
וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף.
 
ברטנורא ו
נוטל אדם כדי חלה וכו'. הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא, יכול לקבוע חלתן מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה, ושתהיה זאת העיסה הטהורה קבועה לחלה על כל עיסות שילוש מן הדמאי הטמא.
עד שתסרח עיסה זו ולא תהיה ראויה למאכל אדם, שבדמאי הקילו לתרום מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף, והקילו נמי לתרום מן הרע על היפה. וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים ולאכסניא, כדתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. וחלה שמפרישים ממנה היא חלת דמאי.
 
משנה ז
יִשְֹרָאֵל שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לַגּוֹיִם בְּסוּרְיָא
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְחַיֵּב פֵּרוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְֹרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית;
וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל - פּוֹטֵר.
 
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא;
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַלָּה אַחַת.
אָחֲזוּ קֻלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקֻלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים.
 
ברטנורא ז
בסוריא. ארצות שכבש דוד, ואינה קדושה כקדושת א"י.
רבי אליעזר מחייב וכו'. קסבר עשו סוריא כא"י לענין מעשרות ושביעית.
ורבן גמליאל פוטר. דסבר לא עשו סוריא כא"י, ואינו חייב במעשרות בסוריא אלא בזמן שהקרקע של ישראל ואין לעובד כוכבים חלק בו.
רבן גמליאל אומר שתי חלות בסוריא. כדרך שמפרישים שתי חלות בחוצה לארץ, האחת נשרפת מפני שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים, והשנית תנתן לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.
ור' אליעזר אומר חלה אחת. ר' אליעזר לטעמיה דאמר עשו סוריא כארץ ישראל ואין עפרה מטמא כעפר ארץ העמים, הלכך חלה אחת ותו לא.
אחזו קולו של רבן גמליאל דפוטר סוריא ממעשרות ושביעית.
וקולו של ר' אליעזר דאומר בסוריא חלה אחת.
ואנן קי"ל שהעושה כקולי דמר וכקולי דמר רשע, הלכך חזרו לעשות כרבן גמליאל בשתי דרכים, שאין סוריא כא"י לא לענין מעשרות ושביעית כשיש לעובד כוכבים חלק בקרקע, ולא לענין חלה. וכן הלכה.
 
משנה ח
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה:
מֵאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְעַד כְּזִיב חַלָּה אַחַת.
מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה שְׁתֵּי חַלּוֹת
אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן;
שֶׁל אוּר יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר,
וְשֶׁל כֹּהֵן אֵין לָהּ שִׁעוּר.
מִן הַנָּהָר וּמִן אֲמָנָה וְלִפְנִים שְׁתֵּי חַלּוֹת:
אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן.
שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁעוּר,
וְשֶׁל כֹּהֵן יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר;
וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה.
וַאֲסוּרָה לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת, לַנִּדּוֹת וְלַיּוֹלְדוֹת.
וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן, וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן.
 
ברטנורא ח
שלש ארצות. חלוקות בדין חלה.
מא"י ועד כזיב. כלומר כל א"י עד כזיב, שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד צפון, וכבשוה עולי בבל וקדשה קדושה שניה.
מפרישים חלה אחת. וניתנת לכהן ואוכלה בטהרה.
מכזיב ועד הנהר. לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב. ואינה א"י ממש לפי שכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. 
מפרישין שתי חלות.   הראשונה נשרפת לפי שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים כיון שלא כבשוה עולי בבל, והשניה נאכלת לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת שהרי אינה ארץ העמים גמורה. ואם לא היו מפרישין חלה שניה הנאכלת, יאמרו תרומה טהורה נשרפת. אבל כשמפרישין חלה שניה ונאכלת, הרואה נותן על לבו להבין טעם הדבר, או שואל לחכמים ואומרים לו.
של אור יש לה שיעור. מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר, נראית חלתה כשל תורה, הלכך יפריש כשיעור שמפרישים מעיסה טמאה, אחד מכ"ד או ממ"ח.
ושל כהן אין לה שיעור. לפי שהיא מדברי סופרים.
אחת לאור. שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים ממש.
ואחת לכהן. כדי שלא תשתכח תורת חלה שנתנת לכהן.
של אור אין לה שיעור. הואיל ושתיהן מדברי סופרים, מוטב להרבות באותה שנותנין לכהן שנאכלת ולא בנשרפת.
וטבול יום אוכלה. לחלת האור של חו"ל. וטבול יום דקאמר הכא הוא כהן שטבל לקריו, שאין חלת האור של חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, אבל טמא בשאר טומאות מותר בה. הלכך, בחו"ל היכא דאיכא כהן קטן שלא ראה קרי מימיו, או כהן גדול בשנים שטבל לקריו, מפריש חלה אחת בלבד ונותנה לכהן. ואי ליכא כהן קטן או כהן שטבל לקריו, ואיכא כהן בעל קרי, מפריש שתי חלות: אחת לאור ואין לה שיעור, ואחת לכהן ויש לה שיעור: אחד מארבעים ושמנה, כדין כל עיסה שנטמאה באונס. דטומאת ארץ העמים טומאת אונס היא, ואוכלה הכהן בקריו כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.
אינו צריך טבילה. ובעל קרי מותר בחלת חו"ל. ואין הלכה כרבי יוסי.
ואסורה לזבים ולזבות. רבנן קאמרי לה, דאילו לר' יוסי שריא לזבים ולזבות כי היכי דשריא לבעל קרי.
ונאכלת עם הזר על השלחן. דלא גזרינן העלאה אטו אכילה.
ונתנת לכל כהן. בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ כך פירש רמב"ם. ואין שיטת הגמרא מוכחת כן, אלא בין לכהן שאוכל חוליו בטהרה, בין לכהן שאינו אוכל חוליו בטהרה. אבל לעם הארץ אין נותנין שום מתנה ממתנות כהונה, דכתיב (דה"ב לא) "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'". אין נותנין מנה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ה'. וכן הא דתנן לקמן אילו נתנין לכל כהן, לאו לכהן עם הארץ, אלא לכל כהן אע"פ שאינו אוכל חוליו בטהרה.
 
משנה ט
וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן:
הַחֲרָמִים, וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר,
וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה,
וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְשֶׁמֶן שְֹרֵפָה, וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְהַבִּכּוּרִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים.
כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה
רַבִּי עֲקִיבָא - מַתִּיר,
וַחֲכָמִים - אוֹסְרִים.
 
ברטנורא ט
החרמים. לכהנים כדכתיב (במדבר יח) "כל חרם בישראל לך יהיה".
והבכורות. אי תם הוא, הרי זה קדשי מקדש, ואי בעל מום הוא, כתיב (דברים יב) "הטמא והטהור יאכלנו".
ופדיון פטר חמור. פודהו בשה ואין בו קדושה.
ראשית הגז. דכתיב (שם יח) "וראשית גז צאנך תתן לו".
ושמן שרפה. שמן תרומה שנטמא.
וקדשי מקדש. דלא אסרו לתת לכהן שאינו נזהר מטומאה אלא דבר שיש בו איסור טומאה בגבולין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה. אבל קדשי מקדש ובכורים שמביאין אותם לעזרה, לא חששו, דטהורי מטהר נפשיה.
ר' יהודה אוסר בבכורים. דחייש דלמא לא מזדהר בהו, הואיל ואין עושין בהן עבודה. ואין הלכה כר"י.
רבי עקיבא מתיר. רבי עקיבא לטעמיה, דאמר בפרק שני דמעשר שני דכרשינין כל מעשיהן בטומאה דלא חשיבי אוכל.
וחכמים אוסרים. דחשיבי להו אוכל הואיל והן נאכלין בשנות רעבון. והלכה כחכמים:
 
משנה י
נִתַּאי אִישׁ תְּקוֹעַ הֵבִיא חַלּוֹת מִבֵּיתָר, וְלא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ.
אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא הֵבִיאוּ חַלּוֹתֵיהֶן מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא,
וְלא קִבְּלוּ מֵהֶם.
אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִּכּוּרֵיהֶם קֹדֶם לָעֲצֶרֶת,
וְלא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג, טז)
"וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶֹיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָֹּׂדֶה".
 
ברטנורא י
מביתר. שם מקום בחו"ל.
ולא קבלו ממנו. דלאכלן אי אפשר שהרי נטמאו בארץ העמים. ולשרפן אי אפשר, לפי שאין טומאה זו ידועה, שמא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להחזירן למקומן אי אפשר, שלא יאמרו תרומה יוצאה מא"י לחו"ל, אלא מניחן עד ערב פסח ושורפן.
וחג הקציר בכורי מעשיך. דשתי הלחם אקרו בכורים, ומתירין את החדש במקדש.
 
משנה יא
בֶּן אַנְטִינוֹס הֶעֱלָה בְּכוֹרוֹת מִבָּבֶל, וְלא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ.
יוֹסֵף הַכֹּהֵןהֵבִיא בִּכּוּרֵי יַיִן וְשֶׁמֶן, וְלא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ.
אַף הוּא הֶעֱלָה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בֵיתוֹ
לַעֲשׁוֹת פֶּסַח קָטָן בִּירוּשָׁלַיִם,
וְהֶחֱזִירוּהוּ, שֶׁלֹּא יִקָּבַע הַדָּבָר חוֹבָה.
אֲרִיסְטוֹן הֵבִיא בִּכּוּרָיו מֵאַפַּמְיָא, וְקִבְּלוּ מִמֶּנּוּ,
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ:
הַקּוֹנֶה בְּסוּרְיָא, כְּקוֹנֶה בְּפַרְוָר שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם.
 
ברטנורא יא
העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו. דכתיב (דברים יד) "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך". ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות; מחו"ל שאי אתה מביא מעשר דגן - אין אתה מביא בכורות.
הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו. לפי שלא בצרום מתחלה לכך. דאילו בצרום מתחלה לכך שרי, דהכי תנן פרק בתרא דתרומות אין מביאין בכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים וענבים בלבד.
פסח קטן. פסח שני. ובניו קטנים היו, ובפסח ראשון בלבד הן חייבים, שהכל חייבים בראיה כדכתיב (שמות כג) "יראה כל זכורך", אבל לא בפסח שני.
מאפמיא גרסינן, והוא שם מקום בסוריא.
כקונה בפרוורי ירושלים. מגרשי ירושלים וכפרים שסביבותיה. תרגום מגרשיה פרווהא.  
 
סליק מסכת חלה