לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מעשר שני, פרק א

מעשר שני, פרק א

 

משנה א
מַעֲשֵֹר שֵׁנִי,
אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ, וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ,
וְאֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ, וְלא שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ,
וְלא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם.
הֵילָךְ יַיִן וְתֶן לִי שֶׁמֶן.
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת.
אֲבָל נוֹתְנִין זֶה לָזֶה מַתְּנַת חִנָּם.
 
ברטנורא משנה א
מעשר שני אין מוכרין אותו. אפילו להוליכו לירושלים, לפי שהוא קדש. וסתם מתניתין כרבי מאיר דאמר מעשר [שני] ממון גבוה הוא.
ואין מחליפין אותו. לא יאמר לו הילך יין ותן לי שמן, שמן ותן לי יין.
ואין שוקלין כנגדו. סלע של חולין כנגד סלע של מעשר שני, משום בזוי מצוה.
ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים. לעיל איירי חוץ לירושלים, והכא קמשמע לן דאפילו בירושלים, שקונין בדמיו מאכל ומשתה, אינו רשאי להחליף.
וכן שאר כל הפירות. אפילו אותן פירות דמעשר דידהו לא הוי אלא מדרבנן.
אבל נותנים זה לזה מתנת חנם. כגון שמזמינו לאכול עמו על שולחנו. ודברי הכל היא, אבל לתת לו מתנה ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור.
 
משנה ב
מַעֲשַֹר בְּהֵמָה,
אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי,
וְלא בַּעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט,
וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה.
 
הַבְּכוֹר,
מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי,
וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט,
וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה.
אֵין מְחַלְּלִין מַעֲשֵֹר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן,
וְלא עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא,
וְלא עַל הַמָּעוֹת שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ.
 
ברטנורא משנה ב
אין מוכרין אותו. דגמרינן גאולה גאולה מחרמים, נאמר במעשר (ויקרא כז) לא יגאל, ונאמר בחרמים (שם) לא ימכר ולא יגאל, מה להלן מכירה עמו, אף כאן מכירה עמו.
תמים חי. והוא הדין נמי שחוט, שנאמר 'לא יגאל' - אינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תמים ולא בעל מום. אלא: תמים, חלבו ודמו קרבין על גבי המזבח, והבשר אוכלין אותו הבעלים בירושלים. ובעל מום אוכלים אותו הבעלים בכל מקום. ואיידי דבעי למתני סיפא גבי בכור מוכרים אותו תמים חי, תני נמי רישא תמים חי.
ואין מקדשין בו את האשה. דהוי כמכר.
הבכור מוכרים אותו תמים חי. משום דבבכור כתיב (במדבר יח) לא תפדה, אבל נמכר הוא.
ומקדשין בו את האשה. דממונו של כהן הוא ומותר למוכרו.
אסימון. מטבע שאין עליו צורה, ואין מחללין עליו מעשר שני דכתיב (דברים יד) "וצרת הכסף בידך", כסף שיש עליו צורה.
ולא על המטבע שאינו יוצא. דכתיב (שם) "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", פרט לכסף שאינו יוצא, שאינו יכול לקנות ממנו מה שהוא רוצה.
ולא על המעות שאינן ברשותו. כגון שנפל כיסו לים הגדול אינו יכול לפדות מעשר שני על מעות שבתוכו, שהוא צריך לשכור מי ששט על פני המים להוציאו.
 
משנה ג
הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, אוֹ חַיָּה לִבְשַֹר תַּאֲוָה -
יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין,
אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹר מְרֻבֶּה עַל הַבָּשָֹר.
כַּדֵּי יַיִן סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר סְתוּמוֹת -
יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין.
הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים -
יָצְאוּ קְלִפֵּיהֶם לְחֻלִּין.
הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ -
אֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר;
וּמִשֶּׁהֶחְמִיץ - נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר.
 
ברטנורא משנה ג
הלוקח בהמה לזבחי שלמים. ממעות מעשר שני, שכך הוא עיקר מצות מעות מעשר שני לקנות מהם שלמים, דילפינן שם שם לגזרה שוה מהר עיבל.
וחיה שאינה ראויה להקרבה, וקנאה ממעות מעשר שני לאכול אותה בשר תאוה, כלומר חולין.
יצא העור לחולין. ואין צריך לאכול דמיו בירושלים.
יצא הקנקן לחולין. ואין צריך למכרו ולאכול דמיו בקדושת מעשר בירושלים. והני מילי כשהמוכר והקונה הדיוטים ואין נותנים עיניהם אלא בבשר לאכול וביין לשתות. אבל אם אחד מהם אומן לעבד עורות, או יוצר חרס, דעכשיו ודאי נותן עיניו בעורות או בקנקנין, נעשה כקונה זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ולא יצאו לחולין.
התמד. פסולת של ענבים שנתן עליהם מים.
אינו נקח בכסף מעשר. דחשיב כמו מים, ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע.
נקח בכסף מעשר. דכיון שהחמיץ חשיב אוכל, והוא דרמא תלתא ואשכח ארבעה.
 
משנה ד
הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, בְּהֵמָה לִבְשַֹר תַּאֲוָה -
לא יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין.
כַּדֵּי יַיִן פְּתוּחוֹת
אוֹ סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר פְּתוּחוֹת -
לא יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין.
סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים עִם הַכְּלִי -
לא יָצְאוּ דְּמֵי הַכְּלִי לְחֻלִּין.
 
ברטנורא משנה ד
הלוקח חיה לזבח שלמים. ואין קרבן בא מן החיה, דכתיב (ויקרא א) "מן הבקר ומן הצאן".
ובהמה לבשר תאוה. חכמים גזרו שלא יקנו בהמה ממעות מעשר שני אלא שלמים, לפי שבראשונה היה מותר ליקח בהמה לבשר תאוה, כיון שראו שהיו הכל לוקחים בהמה לבשר תאוה ומבריחים אותה מעל גבי המזבח, חזרו ואמרו לא יקחו.
אין העור יוצא לחולין. כלומר אינו בתורת זו שיצא העור לחולין, אלא לא קנה מעשר לא החיה ולא הבהמה, דנעשה כקונה שור לחרישה בדמי מעשר, דלא קנה מעשר.
לא יצא הקנקן לחולין. כיון שנהגו למכור היין בלא הקנקן.
לא יצאו דמי הכלי לחולין. לפי שדרך למכרן בלא הכלי.
 
משנה ה
הַלּוֹקֵחַ מַיִם וּמֶלַח וּפֵרוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע,
אוֹ פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם -
לא קָנָה מַעֲשֵֹר.
הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת, שׁוֹגֵג -
יַחְזְרוּ דָּמִים לִמְקוֹמָן;
מֵזִיד - יַעֲלוּ וְיֵאָכְלוּ בַּמָּקוֹם.
וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ, יִרְקָבוּ.
 
ברטנורא ה
הלוקח מים ומלח וכו'. מים ומלח אין נקנים בכסף מעשר שני, דכתיב (דברים יד) "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר", פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך", חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שהוא אוכל וגדולי קרקע, דבקר וצאן גדלים מן הצמחים שהם גדולי קרקע, ותלוש, ודבר המתקיים עד שמוליכן לירושלים, אף כל דבר שהוא אוכל וגדולי קרקע ותלוש, ודבר המתקיים, יצאו מים ומלח שאע"פ שהן אוכל אינן גדולי קרקע, יצאו פירות המחוברים לקרקע, שאינן תלושים, יצאו פירות הנרקבים קודם שיגיעו לירושלים שאינן דבר המתקיים, שכל אלו אין נקחים בכסף מעשר.
לא קנה מעשר. ולא חלה קדושת מעשר על הדבר הקנוי ולא יצאו המעות לחולין.
הלוקח פירות שוגג. שלא היה יודע שמכסף מעשר הוא קונה.
יחזרו דמים למקומן. המוכר לוקח פירותיו ומחזיר הדמים, משום דהוי כמקח טעות, שאם היה יודע הלוקח שהם דמי מעשר לא היה לוקח בהם פירות הללו משום טורח הדרך, וכיון דשוגג הוא בטל מקח.
מזיד. שידע שכסף מעשר הוא.
יעלו ויאכלו במקום. אשר יבחר ה', כלומר בירושלים.
ואם אין מקדש ירקבו. שהדבר הקנוי בכסף מעשר אינו נפדה טהור בריחוק מקום, כדתנן לקמן בפ"ג.
 
משנה ו
הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה,
שׁוֹגֵג - יַחְזְרוּ דָּמֶיהָ לִמְקוֹמָן;
מֵזִיד - תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל בַּמָּקוֹם.
וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ, תִּקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרָהּ.
 
ברטנורא משנה ו
תקבר ע"י עורה. עם עורה, לפי שגם עורה אסור.
 
משנה ז
אֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים, וּשְׁפָחוֹת, וְקַרְקָעוֹת, וּבְהֵמָה טְמֵאָה,
מִדְּמֵי מַעֲשֵֹר שֵׁנִי;
וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.
אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים, וְקִנֵּי זָבוֹת, וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת,
חַטָּאוֹת, וַאֲשָׁמוֹת מִדְּמֵי מַעֲשֵֹר שֵׁנִי;
וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּם.
 
זֶה הַכְּלָל.
כָּל שֶׁהוּא חוּץ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה מִדְּמֵי מַעֲשֵֹר שֵׁנִי,
יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.
 
ברטנורא משנה ז
אין לוקחין עבדים וקרקעות. לפי שאינן אוכל, ורחמנא אמר (דברים יד) בבקר ובצאן ואכלת שם.
יאכל כנגדן. כנגד מעות מעשר שני שהוציא בדברים הללו, יוציא משלו ויקנה דבר שהוא אוכל ויאכל בקדושת מעשר בירושלים. והכא מיירי כשברח המוכר ומשום הכי לא תנא יחזרו דמים למקומן. אי נמי מתניתין איירי במזיד, אבל שוגג יחזרו דמים למקומן.
קיני זבים וקיני זבות. שתי תורים או שני בני יונה שחייבין הזבים והזבות להביא. וקיימא לן דכל דבר שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין, שאין אדם פורע חובו במעות מעשר שני.