לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מעשר שני, פרק ג

מעשר שני, פרק ג

 

משנה א
לא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ.
הַעַל אֶת הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ לִירוּשָׁלַיִם לְחַלֵּק;
אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ.
הַעֲלֵם שֶׁנֹּאכְלֵם וְשֶׁנִּשְׁתֵּם בִּירוּשָׁלַיִם.
אֲבָל נוֹתְנִים זֶה לָזֶה מַתְּנַת חִנָּם.
 
ברטנורא משנה א
לא יאמר לחלק. שתטול חלק בהם. לפי שעליו מוטל להביא מעשרו לירושלים, ונמצא פורע חובו ממעשר שני.
העלם שנאכלם ונשתם. דנראה דמזמינו לאכול עמו, וזה מותר.
אבל נותנים זה לזה מתנת חנם. מפורש לעיל בריש פרק קמא.
 
משנה ב
אֵין לוֹקְחִין תְּרוּמָה בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר שֵׁנִי,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֵט בַּאֲכִילָתוֹ;
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר.
 
אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן.
מָה אִם הֵקֵל בְּזִבְחֵי שְׁלָמִים,
שֶׁהוּא מְבִיאָן לִידֵי פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא,
לא נָקֵל בַּתְּרוּמָה?
 
אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם הֵקֵל בְּזִבְחֵי שְׁלָמִים, שֶׁהֵן מֻתָּרִים לַזָּרִים,
נָקֵל בַּתְּרוּמָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַזָּרִים?
 
ברטנורא משנה ב
מפני שהוא ממעט באכילתו. דתרומה אסורה לטבול יום ולזרים.
ורבי שמעון מתיר. דסבר מותר להביא קדשים לבית הפסול.
מה אם הקל בזבחי שלמים. שקונים שלמים בכסף מעשר שני, ואע"פ שממעט באכילתו שיכולין לבא לידי פגול ונותר וטמא, לא נקל בתרומה לקנותה בכסף מעשר שני, שאין בה דין פגול ונותר ולא דין טמא, שלא כל הדברים המטמאין את הקדש מטמאין את התרומה?! ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ג
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מָעוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, וְצָרִיךְ לָהֶם,
וְלַחֲבֵרוֹ פֵּרוֹת,
אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ.
הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל פֵּרוֹתֶיךָ;
נִמְצָא זֶה אוֹכֵל פֵּרוֹתָיו בְּטַהֲרָה,
וְהַלָּה עוֹשֶֹה צָרְכּוֹ בִּמְעוֹתָיו.
וְלא יֹאמַר כֵּן לְעַם הָאָרֶץ אֶלָּא בַּדְּמַאי.
 
ברטנורא משנה ג
מי שהיה לו מעות. של מעשר שני, וצריך לקנות מהם דברים של חולין שלא לאכילה ושתיה וסיכה.
ולחבירו פירות. של חולין ורוצה לעשות עמו טובה שיתחללו מעות מעשר חבירו על פירותיו.
אוכל פירותיו בטהרה. שחלה קדושת מעשר על הפירות, וצריך לאכלן בטהרה.
ולא יאמר כן לעם הארץ. שהוא חשוד לאכול פירות מעשר בטומאה.
אלא בדמאי. כגון אם היו אותן מעות מעשר שני של דמאי, אז מותר לומר כן אפילו לעם הארץ, דשמא המעות אינן מעשר.
 
משנה ד
פֵּרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם וּמָעוֹת בַּמְּדִינָה, אוֹמֵר.
הֲרֵי הַמָּעוֹת הָהֵם מְחֻלָּלִין עַל פֵּרוֹת הָאֵלּוּ.
מָעוֹת בִּירוּשָׁלַיִם וּפֵרוֹת בַּמְּדִינָה, אוֹמֵר.
הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל פֵּרוֹת הָהֵם,
וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲלוּ הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.
 
ברטנורא משנה ד
ומעות במדינה. ומעות של מעשר שני חוץ לירושלים וצריך להן, וקמ"ל שאין צריך שיהיו הפירות והמעות במקום אחד. ועוד אשמעינן במתניתין דאע"ג דפירות מעשר אין יכולין ליפדות בירושלים, מעות מעשר מתחללין הן בירושלים.
 
משנה ה
מָעוֹת נִכְנָסוֹת לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצְאוֹת,
וּפֵרוֹת נִכְנָסִין וְאֵינָן יוֹצְאִין.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַפֵּרוֹת נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין.
 
ברטנורא משנה ה
מעות. של מעשר שני.
נכנסות לירושלים ויוצאות. שאין המחיצות קולטות מעות כדרך שקולטות פירות.
אף הפירות נכנסים ויוצאים. ודוקא להוציאן כדי לטוחנן ולאפותן ולהחזירן אחר כך לירושלים שרי רבן שמעון בן גמליאל, לפי שיותר היו מוצאין לטחון ולאפות חוץ לירושלים מבירושלים עצמה. ותנא קמא אסר נמי בהא. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
 
משנה ו
פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְעָבְרוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם -
יַחֲזֹר מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם.
וְשֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן,
סַלֵּי עֲנָבִים לַגַּת וְסַלֵּי תְאֵנִים לַמֻּקְצֶה -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזֹר מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.
 
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי.
לא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל,
עַל פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן,
שֶׁיִּפָּדֶה מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.
 
וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ?
עַל פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן,
שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזֹר מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם.
וְהַדְּמַאי נִכְנָס וְיוֹצֵא וְנִפְדֶּה.
 
ברטנורא משנה ו
שנגמרה מלאכתן. למעשר, כדתנן בפרק קמא דמעשרות איזהו גרנן למעשר.
ועברו בתוך ירושלים. בעודן טבל.
יחזור מעשר שני שלהן. דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, וקלטוהו מחיצות למעשר שני.
ושלא נגמרה מלאכתן. כגון סלי ענבים לגת וכו'. אבל סלי ענבים לאכילה נגמרה מלאכתן.
למוקצה. מקום ששוטחין בו תאנים ליבש קרוי מוקצה.
רבי שמעון בן יהודה אומר וכו'. סבר דלבית הלל מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין. אי נמי אפילו כמי שהורמו דמיין הני מילי [לענין] שאר דברים, אבל לענין קליטת מחיצות דרבנן, מקילין בית הלל. ואין הלכה כרבי שמעון בן יהודה, שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא על פירות שלא נגמרה מלאכתן כדברי תנא קמא.
והדמאי. טבל של דמאי.
נכנס. לירושלים.
ויוצא ונפדה. חוץ לירושלים אחר שיצא, ואין צריך לחזור. והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל.
 
משנה ז
אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּפְנִים וְנוֹטֶה לַחוּץ,
אוֹ עוֹמֵד בַּחוּץ וְנוֹטֶה לִפְנִים -
מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים כְּלִפְנִים,
מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ כְּלַחוּץ.
בָּתֵּי הַבַּדִּים שֶׁפִּתְחֵיהֶן לִפְנִים וַחֲלָלָן לַחוּץ,
אוֹ שֶׁפִּתְחֵיהֶן לַחוּץ וַחֲלָלָן לִפְנִים -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל כְּלִפְנִים;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלִפְנִים כְּלִפְנִים,
מִכְּנֶגֶד הַחוֹמָה וְלַחוּץ כְּלַחוּץ.
 
ברטנורא משנה ז
בפנים מן החומה.
ונוטה לחוץ. לחומת ירושלים.
מכנגד החומה ולפנים כלפנים. דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים, ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין. ובין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ, ופודין שם מעשר שני ולא אוכלין. והיינו דתנן במסכת מעשרות פ"ג 'ובירושלים הולך אחר הנוף' - כלומר אף אחר הנוף.
בתי הבדים. שעוצרים בהם שמן, ורגילים היו לעשות בתים הללו בחומת המדינה.
שפתחיהן לפנים. מחומת ירושלים וחללן חוץ לחומת ירושלים.
מכנגד החומה ולפנים כלפנים. ואוכלים שם מעשר שני וקדשים קלים, ואין פודין שם מעשר שני.
מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. ואין אוכלים שם מעשר שני וקדשים, ופודים שם מעשר שני.
 
משנה ח
הַלְּשָׁכוֹת בְּנוּיוֹת בַּקֹּדֶשׁ וּפְתוּחוֹת לַחֹל -
תּוֹכָן חֹל וְגַגּוֹתֵיהֶן קֹדֶשׁ.
 
בְּנוּיוֹת בַּחֹל וּפְתוּחוֹת לַקֹּדֶשׁ -
תּוֹכָן קֹדֶשׁ וְגַגּוֹתֵיהֶן חֹל.
 
בְּנוּיוֹת בַּקֹּדֶשׁ וּבַחוֹל וּפְתוּחוֹת לַקֹּדֶשׁ וְלַחֹל,
תּוֹכָן וְגַגּוֹתֵיהֶן
מִכְּנֶגֶד הַקֹּדֶשׁ וְלַקֹּדֶשׁ - קֹדֶשׁ,
מִכְּנֶגֶד הַחֹל וְלַחֹל - חֹל.
 
ברטנורא משנה ח
הלשכות בנויות בקודש. בעזרה.
ופתוחות לחול. להר הבית.
וגגותיהן קודש. והוא שהיו גגותיהן שוות לקרקע העזרה, כגון שהיתה הלשכה בשפוע ההר. שאם אין גגותיהן שוות לקרקע העזרה קיימא לן דעליות וגגות לא נתקדשו.
תוכן קודש. לשחיטת קדשים קלים, ולאכילת קדשי קדשים, ולהתחייב עליהן משום טומאה.
 
משנה ט
מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְנִטְמָא,
בֵּין שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה בֵּין שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה,
בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ -
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל הַכֹּל בִּפְנִים,
חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה בַּחוּץ;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַכֹּל יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בַּחוּץ,
חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה בִּפְנִים.
 
ברטנורא משנה ט
באב הטומאה. שרץ ונבילה וכיוצא בהן.
בולד הטומאה. האי ולד הטומאה דתנן במתניתין, לאו ולד הטומאה שנגע באב הטומאה שהוא טמא מדאורייתא, אלא בולד הטומאה דרבנן, כגון שנגע בכלים שנטמאו במשקין.
יפדה. דמעשר שני שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים, דכתיב (דברים יד) "כי לא תוכל שאתו", ואין שאת אלא אכילה כדכתיב (בראשית מג) "וישא משאות מאת פניו אליהם".
ויאכל הכל בפנים. שלא יאמרו ראינו מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא, מפני שיש קול למעשר היוצא. אבל אין לחוש כשפודים אותו שמא יאמרו ראינו מעשר שני שנפדה בירושלים, שאין קול לפדוי.
חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. שכיון שנכנס כשהוא טמא אין המחיצה קולטתו.
חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. אבל נטמא בולד הטומאה בחוץ, אע"פ שבולד הטומאה של דבריהם נטמא, ומן התורה טהור הוא, יאכל בחוץ. ובירושלמי מוקי לה, כגון שהכניסו על מנת שלא יקלטוהו מחיצות, אבל אם לא התנה, הואיל ונכנס והרי הוא טהור דאורייתא יאכל בפנים.
 
משנה י
הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא, יִפָּדֶה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר.
אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וּמָה אִם מַעֲשֵֹר שֵׁנִי עַצְמוֹ שֶׁנִּטְמָא, הֲרֵי הוּא נִפְדֶּה;
הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפָּדֶה?
אָמַר לָהֶם: לא!
אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי עַצְמוֹ,
שֶׁכֵּן הוּא נִפְדֶּה בַּטָּהוֹר בְּרִחוּק מָקוֹם;
תֹּאמְרוּ בַּלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר,
שֶׁאֵינוֹ נִפְדֶּה בַּטָּהוֹר בְּרִחוּק מָקוֹם?!
 
ברטנורא משנה י
הלקוח בכסף מעשר שני. פירות שנקנו מדמי מעשר שני.
יקבר. הואיל ונגמרה מצותו וקנה פירות ממעות מעשר שני שוב לא יפדה.
שכן נפדה טהור ברחוק מקום. שמעשר שני פודין אותו כשהוא טהור חוץ לירושלים, כדכתיב (דברים יד) "וכי ירחק ממך המקום" וגו'. אבל הלקוח בכסף מעשר אינו נפדה חוץ לירושלים כשהוא טהור, דתנן לעיל בפרק קמא מזיד יעלו ויאכלו במקום. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה יא
צְבִי שֶׁלְּקָחוֹ בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר וָמֵת,
יִקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יִפָּדֶה.
 
לְקָחוֹ חַי וּשְׁחָטוֹ וְנִטְמָא, יִפָּדֶה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִקָּבֵר.
לְקָחוֹ שָׁחוּט וְנִטְמָא, הֲרֵי הוּא כְּפֵרוֹת.
 
ברטנורא משנה יא
על ידי עורו. עם עורו.
רבי שמעון אומר יפדה. ובהא קמיפלגי, דתנא קמא סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ורבי שמעון סבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואין הלכה כרבי שמעון.
לקחו חי ושחטו ונטמא - יפדה. הכא לא פליג רבי יהודה כדפליג לעיל בפירות הלקוחים בכסף מעשר ונטמאו, דכיון דלקחו חי אין לו ריחוק מקום לפי שיכול להוליכו בכל מקום שירצה, הלכך הוי כמעשר שני עצמו. ונפדה כשנטמא, כדרך שנפדה מעשר שני כשנטמא.
רבי יוסי אומר יקבר. דמחמיר טפי מר' יהודה, וסבר דאע"פ שקנאו חי דינו כפירות הלקוחים בכסף מעשר.
לקחו שחוט ונטמא הרי הוא כפירות. וכי היכי דאיפליגו תנא קמא ור' יהודה לעיל בפירות הלקוחים בכסף מעשר, הכי נמי אפליגו בהא.
 
משנה יב
הַמַּשְׁאִיל קַנְקַנִּין לְמַעֲשֵֹר שֵׁנִי,
אַף עַל פִּי שֶׁגָּפָן, לא קָנָה מַעֲשֵֹר.
זָלַף לְתוֹכָן סְתָם -
עַד שֶׁלֹּא גָּפָן, לא קָנָה מַעֲשֵֹר,
מִשֶּׁגָּפָן, קָנָה מַעֲשֵֹר.
עַד שֶׁלֹּא גָּפָן, עוֹלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה;
וּמִשֶּׁגָּפָן, מְקַדְּשׁוֹת בְּכָל שֶׁהֵן.
עַד שֶׁלֹּא גָּפָן, תּוֹרֵם מֵאַחַת עַל הַכֹּל;
וּמִשֶּׁגָּפָן, תּוֹרֵם מִכָּל אַחַת וְאַחַת.
 
ברטנורא משנה יב
המשאיל קנקנים למעשר שני. מי שמשאיל קנקניו להכניס בהן יין שקרא לו כבר שם מעשר שני.
אע"פ שגפן. שסתם פיהן במגופה אחר שמלאן.
לא קנה מעשר. לא נתפס הקנקן בקדושת מעשר.
זלף לתוכן סתם. שהכניס לתוכן יין של טבל קודם שקרא לו שם מעשר.
עד שלא גפן. אם קרא לו שם מעשר קודם שסתמן במגופה.
אם משגפן. אם לאחר שסתמן במגופה קרא שם מעשר.
קנה מעשר. נתפס הקנקן בקדושת מעשר, וטעון חלול כמו היין, אם בא לחללו על הכסף.
עולות באחד ומאה. בשל תרומה איירי, אם נתערב קנקן של תרומה במאה קנקנים של חולין, ולא היה פיהן סתום במגופה, חשבינן להו כאילו כולן מעורבות זו בזו, ועולות באחד ומאה כדין תרומה שנתערבה בחולין.
משגפן מקדשות בכל שהן. ואפילו אחד באלף אינן עולות, וימכרו כולן לכהן בדמי תרומה, חוץ מאחת שבהן שנוטלה הכהן בלא דמים.
עד שלא גפן תורם מאחת על הכל. דחשיב מוקף.
 
משנה יג
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְפַתֵּחַ וּמְעָרֶה לַגַּת;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְפַתֵּחַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרוֹת.
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?
בִּמְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר סְתוּמוֹת;
אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר פְּתוּחוֹת,
לא יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין.
אֲבָל אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִמְכּוֹר בְּמִדָּה -
יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ.
חָבִית זוֹ אֲנִי מוֹכֵר לָךְ, חוּץ מִקַּנְקַנִּים -
יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין.
 
ברטנורא משנה יג
מפתח ומערה לגת. אם בא לתרום מאחת על הכל אחר שגפן, צריך לערותן לגת.
ואינו צריך לערות. דסגי להו בפתיחה כדמעיקרא.
במה דברים אמורים. דאם לאחר שגפן קרא שם, קנה מעשר את הקנקנים.
במקום שדרכן למכור סתומות. דבכי האי גונא בירושלים הקנקן טפלה ליין כדתנן לעיל בפרק קמא, הלכך בגבולין נמי קנה מעשר.
אבל במקום שדרכן למכור פתוחות לא יצא הקנקן לחולין. בירושלים, הלכך [בגבולין] נמי לא קנה מעשר.
אבל אם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה. הקונה יין ממעות מעשר שני בירושלים, וכשבא המוכר למכור רצה לדקדק על עצמו ואמר כך וכך יין במדה אני מוכר לך בכך וכך מעות.
יצא קנקן לחולין. ואפילו הקנקנים סתומות.
הכי גרסינן: רבי שמעון אומר אף האומר לחברו יין זה אני מוכר לך חוץ מקנקנה יצא קנקן לחולין. ובירושלמי מפרש לה דרבי שמעון קאי אהא דתנא לעיל דאם משגפן קרא שם מעשר קנה מעשר. ואשמעינן רבי שמעון דוקא שקרא שם מעשר לכל היין שבקנקן, אבל אם אמר כל היין מעשר חוץ מרביעית, אע"פ שכשבא למדוד לחברו אותו רביעית, אמר לו יין זה אני מוכר לך, חוץ מן הקנקן שאני רוצה לשייר בשביל מעשר שבתוכה, אפילו הכי לא נעשית הקנקן טפלה למעשר, ויצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר.