פאה, פרק ו
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פאה, פרק ו

פאה, פרק ו

משנה א

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים הֶבְקֵר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶבְקֵר,

עַד שֶׁיֻּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה.

כָּל עָמְרֵי הַשָֹּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין,

וּשְׁכָחוֹ

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

 

ברטנורא משנה א

בית שמאי אומרים הבקר לעניים. מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים דין הפקר יש לו, ופטור מן המעשר, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא יט) "לעני ולגר תעזוב אותם", מה תלמוד לומר תעזוב אותם, למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כזו, מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים.

אף לעשירים כשמטה. דכתיב (שמות כה) "והשביעית תשמטנה ונטשתה", מה ת"ל "ונטשתה", למד על נטישה אחרת דהיינו הפקר, שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים, אף הפקר לעניים ולעשירים.

 

משנה ב

הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגַּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים,

וּשְׁכָחוֹ

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה.

 

ברטנורא משנה ב

לגפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט.

ולכלים. כלי המחרישה.

בית שמאי אומרים אינו שכחה. פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שבית שמאי אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו.

ובית הלל אומרים שכחה. והא דתנן לקמן במתניתין, העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו, מודים בית הלל לבית שמאי שאינו שכחה, זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש.

פירוש אחר: בית שמאי אומרים אינו שכחה אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסויים עתיד לזכרו, ובית הלל אומרים שכחה כל זמן שלא החזיק בו. ומודים בית הלל שאם החזיק בו ואחר כך שכחו שאינו שכחה, כדאמרינן בסמוך.

 

משנה ג

רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ,

הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ

מוֹדִים, שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה.

 

ברטנורא משנה ג

ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. לקמן בסמוך מפרש לה.

 

משנה ד

וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת.

שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה,

זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם,

וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם

אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה.

יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו

שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּ"בַּל תָּשׁוּב".

 

זֶה הַכְּלָל.

כָּל שֶׁהוּא בְּ"בַּל תָּשׁוּב" שִׁכְחָה;

וְשֶׁאֵינוֹ בְּ"בַּל תָּשׁוּב" אֵינוֹ שִׁכְחָה.

 

ברטנורא משנה ד

שנים שהתחילו מאמצע שורה. של עמרים, זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום.

ושכחו לפניהם. לאחר שהתחילו לעמר דלגו עומר ושכחוהו, הוי שכחה, דקרינן ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד) .

ולאחריהם אינו שכחה. אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו, אינו שכחה. לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח.

יחיד שהתחיל מראש השורה. השתא מפרש להא דתנן לעיל ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. כגון שיש כאן עשר שורות של עשר עמרין מסודרין בשורות מצפון לדרום, והתחיל לעמר בראש שורה אחת ושכח עומר אחד לאחריו, הוי שכחה, כיון שעבר ממנו ועמר עומר הסמוך לו קרינן ביה לא תשוב לקחתו, אבל אם שכח עומר אחד או שנים בסוף השורה, דהיינו לפניו, והניחם וחזר והתחיל לעמר מתחלת שורה שניה, לא הוי שכחה, דלא קרינן ביה לא תשוב, שאני אומר דעתו לעשות שורה אחרת מאותם שהניח ממזרח למערב. והיינו דתנן העומר שכנגדו מוכיח, שהעומרים [של] שורות אחרות מוכיחים על אלו שהניח שלא שכחן שראויין להתחשב עמהן בשורה אחרת.

 

משנה ה

שְׁנֵי עֳמָרִים שִׁכְחָה,

וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין שִׁכְחָה,

וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי הֻצְנֵי פִשְׁתָּן שִׁכְחָה,

וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי גַרְגְּרִים פֶּרֶט,

וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט.

שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים לֶקֶט,

ושָׁלשׁ אֵינָן לֶקֶט.

אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

שְׁלשָׁה לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה לְבַעַל הַבַּיִת.

 

ברטנורא משנה ה

הוצני פשתן. כמו שנעקר הפשתן מן השדה נקרא הוצני, שעומד כמו הוצין.

שני גרגרים. ענבים.

אלו כדברי בית הלל. וטעמייהו משום דכתיב (ויקרא יט) "לעני ולגר תעזוב אותם", חד לעני וחד לגר, הרי שנים. ובית שמאי אמרי שלושה לעניים וארבעה לבעל הבית. דכתיב (דברים כד) "לגר ליתום ולאלמנה יהיה", הרי שלושה לעניים.

 

משנה ו

הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ

אֵינוֹ שִׁכְחָה;

שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְבַעַל הַבַּיִת;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לָעֲנִיִּים.

 

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֻפִּי כֹּחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ?

אָמְרוּ לוֹ: יֻפִּי כֹּחוֹ.

אָמַר לָהֶם: וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ,

אֵינוֹ שִׁכְחָה,

שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהוּ שִׁכְחָה?!

אָמְרוּ לוֹ: לא;

אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְּגָדִישׁ,

תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת?

 

ברטנורא משנה ו

העומר שיש בו סאתים אינו שכחה. דכתיב (שם) "לא תשוב לקחתו", עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו, יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביה כולו כאחת.

אמרו לו יפה כחו. כדאמרינן שתים שכחה שלש אינן שכחה.

לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש. דין הוא שעומר אחד שיש בו סאתים לא יהיה שכחה, מפני שהוא כגדיש, ואין שייך שכחה בגדיש.

תאמר בשני עמרים. שהם כמו שאר עמרים קטנים.

ככריכות. כאגודות קטנות.

 

משנה ז

קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ - אֵינָהּ שִׁכְחָה;

אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׁוֹת סָאתַיִם,

אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טֹפַח

רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְֹעוֹרִים.

 

ברטנורא משנה ז

קמה שיש בה סאתים ושכחה - אינו שכחה. דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, מה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה, אף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה. ושכחת קמה ילפינן לה מקרא דכתיב (שם) "ושכחת עומר בשדה", לרבות שכחת קמה.

טופח. מין קטנית דק מאד, וקורין לו בערבי גילבא"ן. ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקות כטופח, ואפילו הכי רואים אותם כאילו הן גסים כשאר שעורים, ואם כשנחשוב אותן גסים כשאר שעורים יהיה בהן סאתים. אע"פ שעכשיו שהם שדופות אין בהם סאתים, לא הוי שכחה. ואין לפרש דשל טופח ממש יחשבו כאילו הם כשעורים הגסים, אלא בשעורים שנשתדפו ונעשו כטופח, דהכי אמרינן בירושלמי רואים את השדופות כאילו הן מלאות.

ענוה של שעורים. ענוה בוי"ו כמו ענבה בבי"ת. כלומר: גרגיר שעורים.

 

משנה ח

הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה;

הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל לא אֶת הָעֹמֶר וְלא אֶת הַקָּמָה.

אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר?

כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה, אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד.

 

ברטנורא משנה ח

הקמה מצלת את העומר. קמה שלא שכחה, שהיתה בצד עומר ששכחו, מצלת על העומר, דלא הוי שכחה, דכתיב (שם) "כי תקצור ושכחת עומר", עומר שסביבותיו קציר הוי שכחה, ולא עומר שסביבותיו קמה.

ואת הקמה. אם שכח קמה והיו ראשי שבלים שלה מחוברים לקמה אחרת שלא שכחה, זאת הקמה שלא שכחה מצלת על הקמה השכוחה המחוברת אליה, ולא הויא שכחה.

העומר אינו מציל. אם היה עומר שכוח, או קמה שכוחה בצד עומר שאינו שכוח, אין העומר שאינו שכוח מציל לא על העומר ולא על הקמה השכוחים.

 

משנה ט

סְאָה תְּבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה,

וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים

אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצַע, אֵינָן מִצְטָרְפִין,

וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.

 

ברטנורא משנה ט

עקורה. תלושה, ושאינה עקורה מחוברת לקרקע, אינן מצטרפין לסאתים ונימא דלא הוו שכחה, אלא אם שכחן הוו שכחה. ודוקא בשכח שניהם. דאם שכח עקורה ולא שכח שאינה עקורה, היתה שאינה עקורה מצלת על העקורה שאצלה.

וכן באילן. סאה פירות תלושין אצל סאה מחוברין אין מצטרפין, והוו שכחה.

והשום והבצלים. סאה קמה של שום וסאה קמה של בצלים אין מצטרפין לסאתים קמה. אי נמי סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור, וכן סאה בצלים עקורים וסאה בצלים שאינן עקורין אין מצטרפין.

אם באת. כגון שיש לקט בין סאה לסאה, וכן בכרם יש פרט בין סאה לסאה. אבל בפירות האילן לא משכחת רשות עני באמצע, דאין לקט ופרט באילן. ואין הלכה כרבי יוסי.

 

משנה י

תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה,

וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים

אֵין לָהֶן שִׁכְחָה.

וְכֹל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לָהֶם שִׁכְחָה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.

 

ברטנורא משנה י

שנתנה לשחת. לקצור בעודה לחה להאכיל לבהמה.

לאלומה. לקצור כדי לאסור בה עומרים אחרים, כמו מאלמים אלומים (בראשית לז) .

אגודי השום. שומין שלקטן כדי לאגוד בהן שומים אחרים.

ואגודות השום והבצלים. אם שכחן אינן שכחה, דדרך שומין ובצלים שעושים מהן אגודות קטנות, וחוזרים ואוגדים בחמש או שש מאלו הקטנות לאגודה אחת, ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוו שכחה. משום דהוי כמעמר למקום שאינו גמר מלאכה, דאמרינן לעיל בסוף פרק גדיש דלא הוי שכחה.

הלוף. רמב"ם אמר שהוא מין ממיני הבצלים.

רבי יהודה אומר אין להם שכחה. לכל הטמונים, דכתיב "שדך". מה שדה בגלוי, אף כל בגלוי, פרט לטמון.

וחכמים אומרים יש להם שכחה. כתיב "שדך" דמשמע גלוי, וכתיב "קצירך" דמשמע נמי גלוי, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ומרבינן את הטמון. ופירוש טמון, דבר שהנאכל ממנו הוא טמון תחת הקרקע, כמו הצנון והבצל והשום והלפת וכיוצא בהן. ואין הלכה כר' יהודה.

 

משנה יא

הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה, וְהַמְעַמֵּר, וְהַסּוּמָא

יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה;

וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטּוֹל אֶת הַגַּס, הַגַּס,

אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

אִם אָמַר.

הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטֹּל

יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

 

ברטנורא משנה יא

הקוצר בלילה והמעמר. בלילה.

והסומא. בין ביום בין בלילה.

אם היה מתכוין ליטול הגס הגס. כיון דמתכוין ליטול הגסין, אפילו דקין אין להם שכחה.

 

על מנת מה שאני שוכח אני נוטל יש לו שכחה. דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל.