לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פאה, פרק ח

פאה, פרק ח

 

משנה א
מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט?
מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת.
 
בְּפֶרֶט וּבָעוֹלֵלוֹת?
מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ.
 
וּבְזֵיתִים?
מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
 
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.
וַהֲלא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם, אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה?
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא,
וְלא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת.
 
ברטנורא משנה א
מאימתי הנמושות. אית דמפרשי זקנים ההולכים על משענתם. ואית דמפרשי לקוטי בתר לקוטי. שמאחר שילכו בשדה לוקטים אחר לוקטים, או הזקנים הללו שמאחרים ללכת ללקט אחר הכל, כבר נתיאשו העניים מאותה שדה, וכל הנמצא בה אחר כך הוא הפקר לכל, בין לעניים בין לעשירים.
רביעה שניה. המטר נקרא רביעה, מפני שהוא רובע את הארץ ומולידה ומצמיחה, כזכר הרובע את הנקבה והיא מתעברת ממנו. לשון "בהמתך לא תרביע" (ויקרא יט) . פירוש אחר "רביעה" - על שם שהמטר משכיב העפר ומרביצו, תרגום רובץ - רביע. וזמן רביעה שניה בשנה בינונית הוא בכ"ג במרחשון.
שאינן מוסקין. מסיקה בזיתים כמו קוצר בתבואה, בוצר בענבים, אורה בתאנים, גודר בתמרים, כך מוסק בזיתים.
ולא יהא מביא בארבעה איסרות. דהיינו שני פונדיונים, שהפונדיון שני איסרין, ותנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, דהיינו מזון שתי סעודות, וכיון שאינו מביא זיתים שוה ארבעה איסרות, דהיינו מזון שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו, אף הוא אינו יוצא ללקוט. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ב
נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט, וְעַל הַשִּׁכְחָה, וְעַל הַפֵּאָה בְּשָׁעָתָן,
וְעַל מַעֲשַֹר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ.
וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם.
וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן.
 
ברטנורא משנה ב
נאמנים. העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן, ופטורים מן המעשר.
בשעתן. בשעת הקציר.
בכל שנתו. בשנה שלישית ובשנה ששית, שמעשר עני נוהג בהן.
ובן לוי נאמן לעולם. דמעשר ראשון נוהג בכל שנה, וכיון דאמר של מעשר ראשון הם לא חיישינן שמא לא הפריש מהן תרומת מעשר, דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר.
אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן. נוהגים לתת להם כן ולא על דבר שאין רגילים לתת להם כיוצא בו, ולקמן מפרש ואזיל.
 
משנה ג
נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים,
וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח, וְלא עַל הַפַּת.
 
נֶאֱמָנִין עַל הַשְֹּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז,
וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל.
 
נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל,
וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לא חַיִּים וְלא מְבֻשָּׁלִין.
 
נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן, לוֹמַר שֶׁל מַעֲשַֹר עָנִי הוּא,
וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו, לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא.
 
ברטנורא משנה ג
נאמנים על החטים. לומר של מעשר עני הם שניתן לי, אבל אין נאמנים לומר קמח ופת זה של מעשר עני, שניתן לי קמח ופת, דאין דרך לחלק מעשר עני קמח ופת.
שעורה של אורז. אית דמפרשי שבולת של אורז, שלא היה דרכם לחלק אורז של מעשר עני אלא בשבולים. ואית דמפרשי שעורה של אורז קודם שנכתש במכתש והוסרה קליפתו [שעורה קורא] לו, ולאחר דישה בעודו בקליפתו דרך לחלקו לעניים.
גריסין. שטחנן בריחים של גרוסות.
נאמנים על השמן. שדרך לחלק מעשר עני בשמן.
ואין נאמנים לומר של זיתי נקוף הוא. זיתי נקוף ממתנות עניים הן, שחובטים ומנקפים בזית להשיר הזיתים שנשארו מן המסיקה. ונקוף לשון כנוקף זית. ואין העני נאמן לומר שמן זה הוצאתי מזיתי נקוף ופטור מן המעשר, לפי שאין רגילין לעשות שמן מזיתי נקוף. אבל עני האומר קמח זה או פת זו מלקט שכחה ופאה שלקטתי וטחנתי קמח ואפיתי לחם, נאמן, שדרך העני לעשות לחם מלקט שכחה ופאה.
 
משנה ד
נֶאֱמָנִים עַל הַיָּ רָק חַי,
וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל,
אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט;
שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ.
 
ברטנורא משנה ד
נאמנים. העניים על הירק חי לומר של מעשר עני הוא, דירק חייב במעשר מדרבנן.
דבר מועט. נאמנים אף על המבושל, דפעמים שבעה"ב שכח מלעשר ומעשר מן המבושל מתוך הקדרה.
מלפסו. הקדרה או הפרור שמבשל בה.
 
משנה ה
אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְֹעוֹרִים.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֲצִי קַב.
קַב וָחֵצִי כֻּסְּמִין וְקַב גְּרוֹגְרוֹת, אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: פְּרָס.
חֲצִי לוֹג יַיִן;
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְבִיעִית.
רְבִיעִית שֶׁמֶן;
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁמִינִית.
וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת
אָמַר אַבָּא שָׁאוּל: כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת.
 
ברטנורא משנה ה
אין פוחתין לעניים בגורן. כשמחלקין מעשר עני בגורן אין נותנין לכל עני ועני פחות משיעור זה, דכתיב (דברים כו) "ואכלו בשעריך ושבעו" - תן לו כדי שבעו.
דבלה. תאנים יבשים לאחר שנדרסים בעגול קרויין דבלה, ושוב אין נמכרים במדה אלא במשקל, להכי תני מנה דבלה, ומנה הוא משקל מאה דינרים, והדינר משקל ששה מעים, ומשקל המעה שש עשרה גרגרי שעורה.
פרס. חצי מנה, ובכל המדות האמורות במתניתין הלכה כתנא קמא, והלכה כאבא שאול. ולא נאמרו דברים הללו אלא למחלק מעשר עני בגורן, אבל המחלק מעשר עני בתוך ביתו, מחלק כפי רצונו ולא נתנו בו חכמים שיעור.
 
משנה ו
מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים, וּבַלְוִיִּם וּבַיִּשְֹרְאֵלִים.
הָיָה מַצִּיל
נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה.
הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט
נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם.
 
ברטנורא משנה ו
מדה זו. דאין פוחתין לעני, אמורה בכהנים לוים וישראלים, כל אחד מהם שמחלק מעשר עני בגורן לא יפחות מזה השיעור.
היה מציל. שאין רוצה לחלק לעניים שבאו כל מעשר עני שבידו, ורוצה להציל ממנו לקרוביו העניים.
נוטל מחצה. ומצניע לצורך קרוביו.
ונותן מחצה. לעניים שבאו. ואם לאחר שנטל מחצה והצניע לצורך קרוביו היה לו דבר מועט, כלומר שלא נשאר לו כדי לתת לכל אחד מן העניים שבאו כשיעור הקצוב לעיל במתניתין, נותן לפניהם מה שנשאר בידו והן מחלקים ביניהם.
 
משנה ז
אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע.
לָן נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה.
שָׁבַת נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת.
מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי;
מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְֹרֵה סְעוּדוֹת לא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה.
וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה.
 
ברטנורא משנה ז
מככר בפונדיון. ככר הנמכר בפונדיון כשהחטים נמכרים ארבע סאים לסלע. וארבע סאין הן עשרים וארבעה קבין, שכל סאה היא ששה קבין והסלע הוא ד' דינרים, וכל דינר ששה מעין, נמצא הסלע עשרים וארבעה מעין, נמצאו עשרים וארבעה קבין לעשרים וארבע מעין, קב לכל מעה. והמעה שני פונדיונים, הרי הככר הנמכר בפונדיון הוא חצי קב. אבל מפני שהחנוני רוצה להשתכר ליציאת האפייה והטחינה, אי אפשר שימכר הככר שהוא חצי קב בפונדיון כפי הערך שמוכרים התבואה בשוק ארבע סאים בסלע, לפיכך לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון אלא רובע הקב בלבד. וכשמחלקים תבואה לעני בגורן, ועליו לטחון ולאפות, אין פוחתין מחצי קב, אבל כשנותנים לו ככר אפוי, לא יהיה אלא רובע הקב, שהם ששה ביצים. והכי מפורש בפרק כיצד משתתפין בעירובין (פ"ב) .
פרנסת לינה. מטה וכרים וכסתות.
מזון שלוש סעודות. שחייב אדם לאכול בשבת שלוש סעודות.
לא יטול מן התמחוי. לפי שהתמחוי מתחלק בכל יום, שהגבאים מחזירים על פתחי בעלי בתים בכל יום ולוקחים מהם תבשיל לצורך העניים, והכלי שמשימים בו את התבשיל נקרא תמחוי.
לא יטול מן הקופה. לפי שהקופה מתחלקת מערב שבת לע"ש.
נגבית בשנים. לפי שממשכנים על הצדקה, ואין עושים שררה על הצבור פחות משנים.
ומתחלקת בשלושה. לפי שהיא כדיני ממונות ודיני ממונות בשלושה.
 
משנה ח
מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז,
לא יִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַֹר עָנִי.
הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת
הֲרֵי זֶה יִטֹּל.
הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִין לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ,
הֲרֵי זֶה יִטֹּל.
אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ.
 
ברטנורא משנה ח
מאתים זוז. קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות.
או לכתובת אשתו. ואפילו היא יושבת תחתיו.
ואת כלי תשמישו. כלים יפים שמשתמש בהם בשבתות וברגלים. והני מילי כשבא ליטול לקט שכחה ופאה, ואינו נוטל מקופה של צדקה, שמתפרנס בצנעה ואינו נוטל ממה שביד גבאי. אבל אם נוטל מקופה של צדקה, אז אין מניחין אותו ליטול אפילו לקט שכחה ופאה, עד שימכור כלי תשמישו.
 
משנה ט
מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, וְהוּא נוֹשֵֹא וְנוֹתֵן בָּהֶם
הֲרֵי זֶה לא יִטֹּל.
וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל וְנוֹטֵל
אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.
וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּוֹל וְאֵינוֹ נוֹטֵל
אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ;
וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה יז, ז) "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ".
וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.
וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לא חִגֵּר, וְלא סוּמָא, וְלא פִּסֵּחַ,
וְעוֹשֶֹה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם
אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז, כ) "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".
וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין
אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, ח) "וְשֹׁחַד לא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" וְגוֹ'.
 
ברטנורא משנה ט
מי שיש לו חמישים זוז וכו'. דחמשין דעבדין טבין כמאתים דלא עבדין.
וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל וכו'. כגון שדוחק עצמו במלאכה ומסתפק במעשה ידיו כדי שלא יתפרנס מאחרים. אבל אם אין מעשה ידיו מספיקין לו, ומסגף עצמו בחיי צער קרובין למיתה, על זה אמרו כל הצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו: על נפשיה לא חייס, כל שכן על אחרים.
 
סליק מסכת פאה