לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות ציצית פרק א

הלכות ציצית פרק א

 הלכה א

ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית, מפני שהוא דומה לציצית של ראש, שנאמר: ויקחני בציצית ראשי וזה הענף הוא הנקרא לבן, מפני שאין אנו מצווין לצובעו. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.

 

הלכה ב

ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת. ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה.

 

הלכה ג

נמצאו במצוה זו שני צווים: שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת, שנאמר: ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.

 

הלכה ד

והתכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד?

הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר.

 

הלכה ה

אע"פ שאין אחד מהן מעכב את חבירו אינן שתי מצות אלא מצות עשה אחת. והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת.

אמרו חכמים הראשונים:

והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת

הלכה ו

כיצד עושין את הציצית?

מתחיל מזוית של טלית שהיא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל, ומכניס שם ארבעה חוטין וכופלן באמצע נמצאו שמונה חוטים משולשין תלויין מן הקרן. ואורך החוטים השמונה אין פחות מארבע אצבעות. ואם היו יותר על כן אפילו אמה או שתים – כשרין. וכל האצבעות בגודל. ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת, והשבעה לבנים.

 

[השגת הראב”ד]: ויהיה אחד משמונה החוטין חוט תכלת והשבעה לבנים

כתב הראב"ד ז"ל טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים. עד כאן לשונו.

 

הלכה ז

ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו. ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר. ואלו השלש כריכות הם הנקראין חוליא. ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית, וכן עד חוליא אחרונה, שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן מפני שהתחיל בלבן מסיים בו שמעלין בקודש ולא מורידין. ולמה יתחיל בלבן?

כדי שיהא סמוך לכנף מינה. ועל דרך זה הוא עושה בארבע הכנפות.

 

[השגת הראב”ד]: ולוקח חוט אחד מן הלבן וכו' עד בארבע הכנפות

כתב הראב"ד ז"ל זה הסדר אין לו שרש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריגויו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול והגאון רב נטרונאי ז"ל סידר אותו יפה סידור נאה מאד על דרך שאמרה ההלכה וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש אתכלת קאי ותנא דתנא הפוחת לא יפחות משבעה על הכריכות קאי שהן שלש מן התכלת וארבע מן הלבן מפני שמתחיל בלבן ומסיים בלבן קושר תחלה סמוך לכנף קשר אחד בחוט לבן ובחוט של תכלת והוא שנקרא קשר העליון ואחר כך כורך שני חוטין אחד של לבן ואחד של תכלת עד שש כריכות והשביעית לבן לבדו וזהו שבע שאמרנו והן חוליא אחת ואלו הכריכות כולן על ששה החוטין המשלשלים והמשולשלים בכנף ובענין זה עושה ה' קשרים ובין כל קשר וקשר חוליא של שבע כריכות כאשר אמרנו ונהגו לעשות חוליא אחת בשני קשרים סמוך לכנף ושתי חוליות בסוף הגדיל עם שלשה קשרים ובאמצע כורך בלא דקדוק בין מכונס בין מפוזר בתכלת ולבן. עד כאן לשונו.

 

הלכה ח

כמה חוליות הוא עושה בכל כנף?

לא פחות משבע ולא יותר משלש עשרה, וזו היא מצוה מן המובחר, ואם לא כרך עליה אלא חוליא אחת – כשרה. ואם כרך התכלת על רוב הציצית – כשרה. ונוי התכלת שיהיו כל החוליות בשליש החוטין המשולשלין, ושני שלישיהן ענף וצריך לפרדו, עד שיהיה כציצית שיער הראש.

 

הלכה ט

העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד משמונה החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן, ומניח שני שלישיתן ענף. וכריכה זו, אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזה הוא מנהגנו. ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות – עושה. כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והענף שני שלישים. ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן. ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה.

 

[השגת הראב”ד]: אחד חוטי לבן כו' עד אלא חוט אחד כו'

כתב הראב"ד ז"ל זה טעות אלא צריך להיות שזורין דיליף בספרי תכלת תכלת ממשכן מה להלן שזורין אף כאן שזורין ובעירובין נמי אמרינן המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה וחוטין כשרה ואוקימנא בשזורין ומופסקין כעין שצריך לציצית.

 

הלכה י

אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת, אם רצה לעשות שזורין עושה. אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד.

 

הלכה יא

חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טויה לשם ציצית. ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד אלא מן הגזה של צמר או מן הפשתן. ואין עושין אותן מצמר הגזול, ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים, ואם עשה – פסול. המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית, אבל המשתחוה לפשתן הנטוע הרי זה כשר שהרי נשתנה.

 

הלכה יב

ציצית שעשה אותו גוי פסול שנאמר: דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית. אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה – כשרה. וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול.

 

הלכה יג

כיצד?

הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד, אפילו יש באותה הכנף אמה על אמה – פסולה, שנאמר: ועשו להם ציצית לא מן העשוי, שהרי זה דומה למי שנעשית מאליה. ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותם בבגד אחר, בין לבן בין תכלת.

 

הלכה יד

תלה החוטין בין שתי כנפים מזו לזו וקשר כנף זו כהלכתה וכנף זו כהלכתה ואח"כ חתכן באמצע ונפרדו זה מזה – פסול, שהרי בעת שקשרן היו פסולין, לפי ששתי הכנפים מעורות זו בזו בחוטין שביניהן, ובשעה שפסקן נעשו שתי ציציות, נמצא עושה מן העשוי.

 

הלכה טו

הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונה, מתיר הראשונה או חותכה וכשרה. ואם נתכוון להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה. שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה.

 

[השגת הראב”ד]: הטיל ציצית כו' עד פסולה היתה

כתב הראב"ד ז"ל עיינתי בדבריו ולא מצאתי בגמרא כן שהרי אמרו הטיל למוטלת כשירה ופירש רבא הטעם בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי הילכך הכא חתך את הראשונות והניח השניה מעשה קרינן ביה ורב פפא שהקשה עליו ממאי דהאי גברא לאסופי אתי דילמא לבטולי אתי ובל תוסיף ליכא מעשה איכא לאו למימרא דאי לאוסופי אתי הוי מיפסלו חדא מינייהו אלא למיפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתא לבטולי קמייתא והטיל למוטלת כשירה סתמא הוא דאיתמר והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא דאי איכא ארבעה חוטין ואייתי הוא חמישי אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מיפסלא מצוה התם משום חציצה דהיינו החוט היתר שחוצץ בין החוטין העיקרים והקשר שהרי למאן דאמר קשר העליון לאו דאוריתא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וליכא גרוע והכא נמי אם היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודיה קיימי והאי לחודיה קיימי וכשרה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכוון לבטל וכן עיקר דהאי לחודיה קיימי והאי לחודיה כו'. עד כאן לשונו.

 

הלכה טז

וכן המטיל לבעלת שלש ואח"כ השלימה לארבע והטיל לרביעית כולה פסולה שנאמר: תעשה ולא מן העשוי.

 

הלכה יז

אין כופלין את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפיה כשהיא כפולה, אלא אם כן תפרה כולה ואפילו מרוח אחת.

 

הלכה יח

נפסקה הכנף שיש בה ציצית חוץ לשלש אצבעות תופרה במקומה, בתוך שלש לא יתפור נתמעטה זוית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף הארוג, אפילו לא נשאר מן הארוג אלא כל שהוא – כשר. וכן אם נתמעטו חוטי הציצית, אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה – כשר. ואם נפסק החוט מעיקרו, אפילו חוט אחד פסולה.