הלכות עירובין פרק א

 הלכה א

חצר שיש בה שכנים הרבה כל אחד מהם בבית לעצמו, דין תורה הוא שיהיו כולן מותרין לטלטל בכל החצר ומבתים לחצר ומהחצר לבתים, מפני שכל החצר רשות היחיד אחת ומותר לטלטל בכולה. וכן הדין במבוי שיש לו לחי או קורה שיהיו כל בני המבוי מותרים לטלטל בכולו ומחצרות למבוי וממבוי לחצרות, שכל המבוי רשות היחיד. הוא וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות וננעלות בלילה, שכולה רשות היחיד היא, זה הוא דין תורה.

הלכה ב

אבל מדברי סופרים אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת, אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה, ודבר זה תקנת שלמה ובית דינו.

הלכה ג

וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולן. אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריכין לערב אלא מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב, לפי שהן כולן מעורבין ואין אותן אהלים קבועין להן.

הלכה ד

ומפני מה תיקן שלמה דבר זה?

כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצרות כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה. ויחשבו שהשוקים והרחובות, הואיל והן רשות לכל, הרי הן כשדות וכמדברות ויאמרו: שהחצרות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין ההוצאה מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.

הלכה ה

לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו, וישאר ממנה מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו, כגון: חצר לבתים, שנחשוב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו הוא רשות לרבים, ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד, ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו, כמו שאין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים אלא ישתמש כל אחד ברשות שחלק לעצמו בלבד עד שיערבו כולן, אף על פי שהכל רשות היחיד.

הלכה ו

ומה הוא העירוב הזה?

הוא שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מערב שבת, כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו, ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחברו, אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שנשאר לכולנו, כך יד כולנו שוה בכל מקום שיאחז כל אחד לעצמו, והרי אנו כולנו רשות אחד. ובמעשה הזה לא יבאו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.

הלכה ז

העירוב שעושים בני החצר זה עם זה הוא הנקרא: עירובי חצרות. ושעושין אנשי מבוי זה עם זה או כל בני המדינה הוא הנקרא שתוף.

הלכה ח

אין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד, אפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה. היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה. וכשם שמערבין בפת תבואה, כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים, אבל לא בפת דוחן. ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים. בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או מלח בפני עצמו. וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן, שאינן חשובין כאוכלים. ערב מים עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין בו.

הלכה ט

וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו?

כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה, והוא שיהיו שמונה עשרה או פחות. אבל אם היו מרובים על זה, שיעורו שתי סעודות שהן כשמונה עשר גרוגרות שהן כשש ביצים בינוניות. אפילו היו המשתתפין אלפים ורבבות שתי סעודות לכולן.

הלכה י

כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא, כגון: פת ומיני דגן ובשר חי, אם נשתתפו בו – שיעורו: מזון שתי סעודות, וכל שהוא לפתן ודרך העם לאכול בו פתן, כגון יין מבושל ובשר צלי וחומץ ומורייס וזיתים ואמהות של בצלים שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות.

הלכה יא

נשתתפו ביין חי שיעורו: שתי רביעיות לכולן. וכן בשכר שתי רביעיות. ביצים שתים, ומשתתפין בהן ואפילו הן חיות. ורמונים שתים, אתרוג אחד, חמשה אגוזים, חמשה אפרסקים, ליטרא של ירק, בין חי בין שלוק, ואם היה בשל ולא בשל אין מערבין בו, לפי שאינו ראוי לאכילה. עוכלא תבלין, קב תמרים, קב גרוגרות, מנה דבילה, קב תפוחין, כשות כמלוא היד, פולין לחין כמלוא היד, חזין ליטרא, והתרדין הרי הן בכלל הירק, ומערבין בהן. עלי בצלים אין מערבין בהן, אלא אם הבצילו ונעשה אורך כל עלה מהן זרת, אבל פחות מכאן אינו אוכל. וכל אלו הדברים האמורין כלפתן הן, ולפיכך נתנו בהן שיעורין אלו וכן כל כיוצא בהן. וכל האוכלין מצטרפין לשיעור השיתוף.

[השגת הראב”ד]: ואם היה בשיל ולא בשיל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא נאמר זה אלא בתרדין

[השגת הראב”ד]: וכל האוכלין מצטרפין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אני איני אומר כן שלא אמרו כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות לעירוב אלא לעירובי תחומין ששיעורו בשתי סעודות אבל שתופי מבואות אין שיעורן קצוב לשתי סעודות אלא למרובין אבל למעטין כגרוגרות לכל אחד ואחד והטעם כי ערובי תחומין שתי סעודות לאיש אחד ולפיכך כל האוכלין מצטרפין אבל שתופי מבואות שהם לאנשים הרבה איך יצטרפו והלא אמרו החולק את עירובו אינו עירוב ואמר אברהם: זה מביא יין וזה מביא שמן וזה מביא חומץ ויתנם בכלי אחד עוד אמרו נתמעט כל האוכל מוסיף מהמין הראשון ומזכה וא"צ להודיע אבל ממין אחר צריך להודיע ואם לכתחלה הוא בא מכמה מינין למה הקפידו עליו בסוף בשני מינין אלא ש"מ בתחלה אינו בא אלא ממין אחד מיהו בסוף הקלו בה שאם נתמעט אפילו ממין אחד מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע ושמעתא דבעל הבית שהיה שותף לשכניו מוכחת להדיא דבעינן דברים שיהו חבורין זה לזה דוק ותשכח, עד כאן לשונו.

הלכה יב

ליטרא האמורה בכל מקום, מלא שתי רביעיות. ועוכלא חצי רביעית, ומנה האמורה בכל מקום מאה דינר, והדינר שש מעין, והמעה משקל שש עשרה שעורות. והסלע ארבעה דינרין. והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר בקירוב. נמצאת הליטרא משקל חמשה ושלשים דינר, והעוכלא משקל תשעה דינרין פחות רביע.

הלכה יג

סאה האמורה בכל מקום, ששת קבין. והקב ארבעה לוגין. והלוג ארבע רביעיות, וכבר בארנו מדת הרביעית ומשקלה. ואלו השיעורין שאדם צריך לזכור אותן תמיד.

הלכה יד

אוכל שהוא מותר באכילה, אף על פי שהוא אסור לזה המערב, הרי זה מערב בו ומשתתף בו. כיצד?

משתתף הנזיר ביין וישראל בתרומה, וכן הנודר מאוכל זה, או שנשבע שלא יאכלנו מערב בו ומשתתף בו, שאם אינו ראוי לזה, הרי הוא ראוי לאחר.

הלכה טו

אבל דבר האסור לכל, כגון: טֶבֶל אפילו טבל של דברי סופרים, וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו כהוגן, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה, אין מערבין ומשתתפין בהן. אבל מערבין ומשתתפין בדמאי, מפני שראוי לעניים, ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, אע"פ שלא נתן את החומש, שאין החומש מעכב, ומערבין במעשר שני בירושלים, מפני שהוא ראוי שם לאכילה, אבל לא בגבולין.

הלכה טז

כיצד מערבין בחצרות?

גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר, אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר. אבל אם נתנו בבית שער, אפילו בית שער של יחיד או באכסדרה או במרפסת, או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אינו עירוב. וכשמקבץ העירוב מברך:

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב.

ואומר: בעירוב זה יהיה מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת. ויש לקטן לגבות עירובי חצרות, ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת. ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו, מפני דרכי שלום.

[השגת הראב”ד]: כיצד מערבין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל במקומות הללו נהגו בעירובי חצרות שגובין מעט מעט קמח מכל בית ובית ועושין אותו חלה אחת שלימה ומשמרין אותה כל השנה קסברי ככר שלם לכולהו קאמר ובאמת אם באו לערב בפרוסות אינו עירוב ומסתברא דבעינן כגרוגרות לכל אחד ואחד באותה חלה. עד כאן לשונו.

הלכה יז

וכיצד משתתפין במבוי?

גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין, ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי, או בבית מן הבתים, אפילו בית קטן או אכסדרה או מרפסת, הרי זה שיתוף, אבל אם הניחו באויר מבוי אינו שיתוף. ואם הניח הכלי בחצר, צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהיה ניכר ומברך על מצות עירוב, ואומר: בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי בשבת.

הלכה יח

חלקו את העירוב או את השיתוף, אף על פי שהוא בבית אחד, אינו עירוב, אבל אם מלאו את הכלי מן העירוב ונשאר ממנו מעט והניחוהו בכלי אחר מותר.

הלכה יט

המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי, לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות, שהרי התינוקות מכירין בפת. בני חבורה שהיו מסובין בבית וקדש עליהן היום, פת שעל השלחן סומכין עליה משום עירובי חצרות, ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף סומכין, אף על פי שהן מסובין בחצר.

הלכה כ

לקח אחד מבני החצר פת אחת ואמר: הרי זו לכל בני החצר, או אוכל כשתי סעודות ואמר: הרי זה לכל בני המבוי, אינו צריך לגבות מכל אחד ואחד, אבל צריך לזכות להן בו על ידי אחר. ויש לו לזכות על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו העברי ועל ידי אשתו, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית, אף על פי שהיא קטנה, שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים. ואינו צריך להודיע לבני החצר או לבני המבוי, שהרי זכה להן ועירב עליהן, שזכות היא להן וזכין לו לאדם שלא בפניו.

הלכה כא

אין מערבין ולא משתתפין בשבת אלא מבעוד יום. ומערבין עירובי חצרות ושתופי מבואות בין השמשות, אף על פי שהוא ספק מן היום ספק מן הלילה. ולעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי, ואפשר לאכלו כל בין השמשות. לפיכך אם נפל עליו גל או אבד או נשרף או שהיה תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, ואם ספק הרי זה עירוב שספק העירוב כשר.

הלכה כב

נתן העירוב או השיתוף במגדל ונעל עליו ואבד המפתח קודם שחשיכה, אם אי אפשר לו להוציא העירוב אלא אם כן עשה מלאכה בין השמשות, הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב, שהרי אי אפשר לאכלו. הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך אין מערבין בה, שעדיין היא טבל כל בין השמשות וצריך שתהיה סעודה הראויה מבעוד יום.