לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שבת פרק יב

הלכות שבת פרק יב

הלכה א

המבעיר כל שהוא – חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה – פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חברו, או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, ובחובל בחברו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע. וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב. המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב.

 

[השגת הראב”ד]: המחמם וכו'

כתב הראב"ד ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט. עד כאן לשונו. אמר אברהם: והמחמם את הגחלת והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן הוא, עד כאן לשונו.

 

הלכה ב

המכבה כל שהוא – חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת – פטור, ואם נתכוון לצרף – חייב, שכן לוטשי הברזל עושים, מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו וזהו לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת מכבה. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יזוקו בה רבים. הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר. והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה.

 

[השגת הראב”ד]: אחד המכבה וכו'

כתב הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוון ופסיק רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר"י ס"ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשתיהם לדבריו יש משום מבעיר ומשום מכבה ובפרק מילה אמרינן ממתקין החרדל בגחלת של מתכת בי"ט אבל לא בגחלת של עץ ועוד דבמסכת יומא אמרינן צירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא וביו"כ שרי ליה בטבילת כ"ג משום מצוה ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור, עד כאן לשונו.

הלכה ג

דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת כל המדינה כולה.

 

[השגת הראב”ד]: דליקה שנפלה וכו'

אמר אברהם: חיוב אין כאן כר"ש משום דאינו צריך לפחם שלו.

 

הלכה ד

ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה. אפילו כלי חרש חדשים מלאים מים עושין מהן מחיצה אף על פי שודאי מתבקעין ומכבים שגרם כיבוי מותר. וכופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה.

 

הלכה ה

תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור מביא עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותן, ופורשו על הקצה שעדין לא נשרף, כדי שלא תעבור שם האש.

 

הלכה ו

טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה – כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור פושטו וקורא בו, ואם כבה – כבה. ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלית בו האור, ואם כבתה – כבתה. שכח נר דלוק על גבי טבלא מנער את הטבלא והוא נופל, ואם כבה – כבה. אבל אם הניחו מבערב אף על פי שכבה אסור לטלטלו.

 

הלכה ז

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה! ואל תכבה! מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה עושה על דעת אביו, אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין להפרישו, ובדליקה התירו לומר: כל המכבה אינו מפסיד.

 

הלכה ח

הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא. ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת: שההבאה מלאכה קורא אותה. וכן למדו מפי השמועה: שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב.

 

הלכה ט

אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה. אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור – פטור. וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו מצד אחרת.

 

הלכה י

הזורק מרשות לרשות, או המושיט הרי זה תולדת מוציא וחייב. וכן הזורק או המושיט בידו מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי זה תולדת מוציא וחייב. והזורק כלאחר יד פטור.

 

הלכה יא

המוציא מקצת החפץ מרשות משתי רשויות אלו לרשות שניה – פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו. קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו – פטור, עד שיוציא את כל הקופה. וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.

 

הלכה יב

המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בין בתוך חיקו, או שיצא במעות צרורין לו בסדינו – חייב, מפני שהוציא כדרך המוציאין. וכן המוציא על כתיפו – חייב, אע"פ שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה, שנאמר: בכתף ישאו וכל המלאכות ממשכן לומדין אותן.

 

הלכה יג

אבל המוציא לאחר ידו, ברגלו בפיו ובמרפקו, באזנו ובשערו ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה, בין בגד לבגד, בפי בגדו, במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין.

 

הלכה יד

המוציא משאוי על ראשו, אם היה משאוי כבד, כגון שק מלא, או תיבה ומגדל וכיוצא בהן שהוא משים על ראשו ותופש בידו – חייב, שכן דרך המוציאין ונמצא כמוציא על כתיפו או בידו, אבל אם לקח חפץ קל, כגון שהניח בגד או ספר או סכין על ראשו והוציאו והוא אינו אוחז בידו הרי זה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא החפצין מונחין על ראשיהם. המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב.

 

[השגת הראב”ד]: המעביר חפץ וכו'

אמר אברהם: אין זה הפירוש נכון למה שאמר דרך עליו אלא כך פירושו האדם עומד במקומו ונוטל חפץ מצד ימינו ומניחו בצד שמאלו לסוף ד' אמות אע"פ שכשהגיע לנגד עצמו הרי הוא כמי שהניחו באמצע שהוא מקום פטור כיון שלא הניחו חייב ואם הניחו או שעכבו בידו שם מעט פטור כמו שאמרו אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית, עד כאן לשונו.

 

הלכה טו

מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן. ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה. ובאמה שלו מודדין, ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ארבע אמות בינוניות של כל אדם. ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה: שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה, אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו, בו בלבד יש לו לטלטל.

 

[השגת הראב”ד]: מותר לאדם לטלטל וכו'

אמר אברהם: והוא שיהא לשם מקום קביעות כגון ששבת שם או שיצא חוץ לתחום בין לאנסו בין לרצונו, עד כאן לשונו.

 

הלכה טז

היו שנים, מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו. ואם היו שלשה והאמצעי מובלע בינתים הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, ושנים החיצונים אסורים זה עם זה.

 

הלכה יז

לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחברו שעמו בתוך ארבע אמות, וכן חברו לחברו האחר שבצדו אפילו הן מאה, ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת – מותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.

 

[השגת הראב”ד]: מפני שכל אחד וכו'

אמר אברהם: כל זה לא התירו אלא במקום הדחק, ע"כ.

 

הלכה יח

הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות, נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה חמש אמות ושלשה חומשי אמה לפיכך אין המעביר, או הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלשה חומשי אמה. וכל מקום שאמרנו מתחלת ארבע לסוף ארבע, או המעביר ארבע אמות חייב הוא מתחלת האלכסון של ארבע אמות עד סופו, ואם העביר פחות מזה פטור.

 

הלכה יט

נמצא כאן שלש מדות. כיצד?

 העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה והניחו במקום אחר ברשות הרבים, אם היה בין שני המקומות עד ארבע אמות הרי זה מותר, היה ביניהן יתר מארבע אמות ועדיין הן בתוך חמש אמות ושלשה חומשי אמה – פטור, היה ביניהן חמש אמות ושלשה חומשי אמה בשוה הרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע.

 

[השגת הראב”ד]: הרי זה מותר

אמר אברהם: כל זה במקום הדחק

 

[השגת הראב”ד]: היה ביניהם יתר וכו'

 

אמר אברהם: זה אינו מחוור במקום הדחק אמאי אסור, עד כאן לשונו.