הלכות שבת פרקיז

הלכה א

מבוי שיש לו שלשה כתלים הוא הנקרא מבוי סתום. ומבוי שיש לו שני כתלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה הוא הנקרא מבוי המפולש.

הלכה ב

היאך מתירין מבוי הסתום?

עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו, ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח רביעית, ויעשה רשות היחיד ויהיה מותר לטלטל בכולו, שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל ומדברי סופרים היא הרוח הרביעית, ולפיכך די לה בלחי או קורה.

הלכה ג

והיאך מתירין מבוי מפולש?

עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ומבוי עקום תורתו כמפולש.

הלכה ד

מבוי שהוא שוה מתוכו ומדרון לרשות הרבים או שוה לרשות הרבים ומדרון לתוכו אינו צריך לא לחי ולא קורה, שהרי הוא מובדל מרשות הרבים.

[השגת הראב”ד]: מבוי שהוא שוה מתוכו ומדרון לרשות הרבים

כתב הראב"ד ז"ל דוקא במדרון המתלקט עשרה מתוך ארבע שהוא כמחיצה והכי איתא בתוספתא, עד כאן לשונו.

הלכה ה

מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה של רבים אינו צריך כלום, שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון.

הלכה ו

מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה של רבים, אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה הרי זה כסתום ואינו צריך מצד הרחבה כלום. אבל אם היה כלה לצדדי הרחבה – אסור. ואם היתה של יחיד אף לאמצעה אסור, פעמים בונה מצד אחד ונמצא כלה לצדה של רחבה.

[השגת הראב”ד]: מבוי מפולש וכו'

כתב הראב"ד ז"ל מסתברא אם יש דיורין ברחבה ועירבו בני הרחבה או בני החצר עם בני המבוי שהכל מותר בין באמצע בין מן הצד דהלכה כרב ששת דאמר דעירוב משוי להו חד מינא ומחיצות דהכא מהני להתם, עד כאן לשונו.

הלכה ז

אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו. אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו, כל לחי במשהו, או בפס רוחב ארבעה מרוח אחת.

הלכה ח

חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי או קורה. ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון, שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת, וכן מבוי שאין בארכו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה (ומשהו).

הלכה ט

מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכולו, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד. מבוי שהכשירו בקורה, אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו – פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה. אבל אם הכשירו בלחי, הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו – חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית.

[השגת הראב”ד]: מבוי שהכשירו בקורה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל הא מילתא קשיא טובא כיון שמותר לטלטל בכולו אלמא במבוי שיש לו שלשה מחיצות קאמר וקי"ל דג' מחיצות דאורייתא א"כ הכשירו בקורה אמאי פטור וכי באו חכמים להקל בשל תורה להטעינו קורה, עד כאן לשונו.

הלכה י

שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם, כיצד מכשיר ביניהם?

עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רשות היחיד. ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל. היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן להנעל. אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רשות הרבים.

הלכה יא

מותר לטלטל במבוי תחת הקורה או בין הלחיים. במה דברים אמורים?

בשהיה סמוך לרשות הרבים, אבל אם היה סמוך לכרמלית אסור לטלטל תחת הקורה או בין הלחיים עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח, שהרי מצא מין את מינו ונעור.

[השגת הראב”ד]: מותר לטלטל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל שבוש הוא זה תחת הקורה לעולם מותר אבל בין הלחיין פליג רבא דאי פתוח לרשות הרבים מותר ואיכא מאן דפסק כאביי דבין לחיים אסור, עד כאן לשונו.

הלכה יב

בכל עושין לחיים, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנייה. ע"ז עצמה, או אשרה שעשה אותה לחי – כשר, שהלחי עוביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים, רחבו ועביו כל שהוא.

[השגת הראב”ד]: שהלחי עביו כל שהוא וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ואם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שיעור שיהא גבהו י' אלא בין לחי בין קורה מותר דמשום היכר הוא והאיכא היכר והרי אם עשה לאשירה סולם בין שתי חצרות מערבין אחד דכל שאיסור דבר אחר גרם לו מותר והכי איתא פרק חלון ואע"ג דאמרינן בגמרא מ"ד עושים לחי אשרה אבל קורה כתותי מיכתת שיעורא לאו פלוגתא היא בהדיא אלא אפשר דלא אמר בקורה ומשום אפשר לא מדחיא מימרא דאמורא ועוד דאיתנהו להנך טעמי דכתבינן ואת"ל דפליגי לאו מטעמא דכתב איהו דהא גבי לחי נמי שיעורא בעינן לגבהה כדכתיבנא אלא ה"ק לחי אע"ג דחשבת ליה כקש נדף אפשר להעמידו בצד הכותל ע"י קשירה אבל קורה כי הויא כקש נדף לא קיימא כלל ובעיא ממ"נ דבר העומד וכיון דהוי מיכתת לא קאי כלל.

הלכה יג

בכל עושין קורה, אבל לא באשרה, לפי שיש לרוחב הקורה שיעור וכל השיעורין אסורים מן האשרה. וכן רוחב הקורה אין פחות מטפח, ועביה כל שהוא. והוא שתהיה בריאה לקבל אריח, שהוא חצי לבנה של שלשה טפחים על שלשה טפחים. ומעמידי קורה צריכין שיהיו בריאין, כדי לקבל קורה וחצי לבנה.

הלכה יד

כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה?

גבהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה, ורחבו עד עשר אמות. במה דברים אמורים?

שלא היה לו צורת פתח, אבל אם היה לו צורת פתח, אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי זה מותר.

הלכה טו

וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור עד שיהיו הכל מסתכלין בה, אע"פ שהיא למעלה מכ' אמה – כשרה, שהקורה משום היכר עשויה ואם היתה למעלה מכ' אינה ניכרת, ואם יש בה ציור וכיור מסתכלים בה ונמצא שם היכר.

הלכה טז

מבוי שהיה גובהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה ועובי הקורה למעלה מעשרים – כשר. היה גובהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה צריך להיות ברחבה טפח כקורה. היה גובהו פחות מעשרה חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות ומעמיק, כדי להשלימו לעשרה.

הלכה יז

נפרץ בו פרצה מצדו כלפי ראשו, אם נשאר עומד בראשו פס רוחב ארבעה טפחים מותר והוא שלא תהיה הפרצה יתר על עשר. ואם לא נשאר פס ארבעה – אסור, אלא א"כ היתה הפרצה פחות משלשה, שכל פחות משלשה כלבוד הוא.

הלכה יח

נפרץ המבוי במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים הרי זה אסור מפני שהוא מבוי מפולש. והחצר מותרת, שהחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו הרי היא רשות היחיד גמורה.

הלכה יט

מבוי שהיו לו שבילים מצד זה ושבילים מצד אחר שנמצאו מפולשין לרשות הרבים, אע"פ שאינן מכוונין זה כנגד זה הרי כל אחד מהן מבוי מפולש. כיצד מכשירין אותו?

עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן השבילים שבצד האחד, וכן לפתח הגדול, ועושה לכל השבילים שבצד השני לחי או קורה.

הלכה כ

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו השני קצר מניח את הקורה כנגד הקצר. העמיד לחי בחצי המבוי הפנימי, שהוא לפנים מן הלחי מותר לטלטל בו והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי אסור.

הלכה כא

מבוי שהוא רחב עשרים אמה עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות, שהוא שיעור משך המבוי ומעמידו באמצע ונמצא בשני מבואות שיש בפתח כל אחד מהן עשר אמות, או מרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות, ומרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות מכאן, ונמצא פתח המבוי עשר אמות והצדדין הרי הן כסתומין, שהרי עומד מרובה על הפרוץ.

הלכה כב

לחי הבולט מדפנו של מבוי – כשר. ולחי העומד מאליו, אם סמכו עליו מקודם השבת – כשר, ולחי שהוא נראה מבפנים לחי ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי הרי זה נידון משום לחי. לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים, או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום. אבל פחות מג' טפחים – כשר, שכל פחות משלשה כלבוד. לחי שהיה רחב הרבה, בין שהיה רחבו פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונידון משום לחי. אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ.

הלכה כג

קורה שפרס עליה מחצלת הרי ביטלה, שהרי אינה ניכרת. לפיכך, אם היתה המחצלת מסולקת מן הארץ שלשה טפחים או יתר אינה מחיצה. נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח עליהן הקורה לא עשה כלום, שצריך להיות הקורה על גבי המבוי, לא סמוך לו.

הלכה כד

קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל השני, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן מגיעות זו לזו, פחות משלשה אינו צריך להביא קורה אחרת. היה ביניהן שלשה צריך להביא קורה אחרת.

הלכה כה

וכן שתי קורות המתאימות לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח אינו צריך להביא קורה אחרת. היתה אחת למטה ואחת למעלה רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה. ולא יהיה ביניהן שלשה טפחים, כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכונה עד שיעשו זו בצד זו.

[השגת הראב”ד]: וכן שתי קורות וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לשון הגמ' אם מקבלות אריח לרחבו פירוש דבעינן שיהיו סמוכות בתוך טפח ומחצה. עד כאן לשונו.

הלכה כו

היתה הקורה עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה. עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. ואם היה בהקיפה שלשה טפחים יש בה רוחב טפח. היתה הקורה בתוך המבוי ועקומה חוץ למבוי, או שהיתה עקומה למעלה מעשרים או למטה מעשרה, רואין כל שאילו ינטל העיקום ישארו שני ראשיה אין בין זה לזה שלשה אינו צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת.

הלכה כז

באר שעשה לה שמונה פסין מארבע זויות, שני פסין דבוקין בכל זוית הרי אלו כמחיצה. ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזויות עומדות הרי זה מותר למלאות מן הבאר ולהשקות לבהמה. וכמה יהיה גובה כל פס מהן?

עשרה טפחים, ורחבו?

ששה טפחים, ובין כל פס לפס?

כמלוא שתי רבקות של ארבעה ארבעה בקר, אחת נכנסת ואחת יוצאה. שיעור רוחב זה אין יתר על שלש עשרה אמה ושליש.

הלכה כח

היה במקום אחד מן הזויות, או בכל זוית מארבעתן אבן גדולה, או אילן, או תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות, או חבילה של קנים, רואין כל שאילו יחלק יש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה נדון משום זוית שיש בה שני פסין. חמשה קנים ואין בין זה לזה שלשה ויש ביניהן ששה טפחים לכאן וששה טפחים לכאן נדונים משום זוית שיש בה שני פסין.

הלכה כט

מותר להקריב ארבע הזויות האלו לבאר, והוא: שתהיה פרה ראשה ורובה לפנים מן הפסין ושותה, אע"פ שלא יאחז ראש הבהמה עם הכלי שבו המים, הואיל וראשה ורובה בפנים מותר אפילו לגמל. היו קרובים יתר מזה אסור להשקות מהן אפילו לגדי שהוא כולו נכנס לפנים. ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסים פשוטים שמניחין אותן בכל רוח ורוח, כדי שלא יהא בין פס לחברו יותר על שלש עשרה אמה ושליש.

הלכה ל

לא התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים בלבד, והוא: שיהיה באר מים חיים של רבים, אבל בשאר ארצות אדם ירד לבאר וישתה או יעשה לו מחיצה מקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים ויעמוד בתוכה וידלה וישתה. ואם היה הבאר רחב הרבה שאין אדם יכול לירד בו הרי זה ידלה וישתה בין הפסין.

הלכה לא

וכן בור הרבים ובאר היחיד, אפילו בארץ ישראל אין ממלאין מהן אלא אם כן עשו להן מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

הלכה לב

הממלא לבהמתו בין הפסים ממלא ונותן בכלי לפניה. ואם היה אבוס ראשו נכנס לבין הפסים והיה גבוה עשרה ורחב ארבעה לא ימלא ויתן לפניה, שמא יתקלקל האבוס ויוציא הדלי לאבוס ומן האבוס לקרקע רשות הרבים, אלא ממלא ושופך והיא שותה מאליה.

הלכה לג

הזורק מרשות הרבים לבין הפסין – חייב, הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה שיש בה גובה עשרה ויותר מארבעה על ארבעה, והרי הרבוע ניכר ונראה, ונעשה כל שביניהם רשות היחיד. ואפילו היו בבקעה ואין שם ביניהם באר, שהרי בכל רוח ורוח, פס מכאן ופס מכאן. ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו המחיצות, והרי הן כחצרות שהרבים בוקעין בה והזורק לתוכן – חייב. ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם היה ביניהן באר.

הלכה לד

חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה. היו שתי חצרות אסורין עד שיערבו. יבשו המים בשבת אסור לטלטל בין הפסין, שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכן אלא משום המים. באו לו מים בשבת מותר לטלטל ביניהן, שכל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה. מבוי שניטלה קורתו או לחיו בשבת אסור לטלטל בו אע"פ שנפרץ לכרמלית.

הלכה לה

אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה, ואע"פ שהיא בת שלש מחיצות ותקרה, שאנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית. והזורק מרשות הרבים לתוכה פטור כזורק למבוי סתום שיש לו קורה. בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה בעשר אמות הרי זה אסור לטלטל בכולו. אע"פ שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח בקרן זוית. ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה רואין אותה שירדה וסתמה ומותר לטלטל בכולו והוא: שלא תהיה באלכסון.

[השגת הראב”ד]: אכסדרה בבקעה וכו' והזורק מרשות הרבים לתוכה פטור

כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש, עד כאן לשונו.

הלכה לו

האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד והטפח ארבע אצבעות. וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים. ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים דחוקות זו לזו ופעמים משערין באמה בת ששה שוחקות ורווחות. וזה וזה – להחמיר. כיצד?

משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות. רוחב הפרצה עשר אמות עציבות, וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים.