לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות עבודת יום הכפורים פרק א

הלכות עבודת יום הכפורים  פרק א

הלכה א

ביום הצום מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערבים כסדר כל יום ויום. ומקריבין מוסף היום: פר ואיל ושבעה כבשים כלם עולות, ושעיר חטאת נעשה בחוץ והוא נאכל לערב. ועוד מקריבין יתר על מוסף זה: פר בן בקר לחטאת והוא נשרף, ואיל לעולה, ושניהם משל כהן גדול. ואיל הבא משל צבור האמור בפרשת אחרי מות, והוא האיל האמור בחומש הפקודים, בכלל המוסף, והוא הנקרא איל העם. ועוד מביאין משל צבור: שני שעירי עזים, אחד קרב חטאת והוא נשרף, והשני שעיר המשתלח. נמצאו כל הבהמות הקרבים ביום זה חמש עשרה: שני תמידין, ופר, ושני אילים ושבעה כבשים, כולם עולות, ושני שעירים חטאת אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב והשני נעשה בפנים ונשרף, ופר כהן גדול לחטאת והוא נשרף.

 

הלכה ב

עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשיח בשמן המשחה או המרובה בבגדים. ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול. וכן שאר העבודות של יום, זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי, שנאמר: וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו.

 

הלכה ג

שבעת ימים קודם ליוה"כ מפרישין כהן גדול מביתו ללשכתו שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו. ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו, שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד. ומתקינין לו כהן גדול אחר, שאם יארע בזה פיסול, יעבוד האחר תחתיו. בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר בין שאירע בו פיסול אחר שהקריב קרבנו, זה שנכנס תחתיו אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון. עבר יום הכפורים, הרי הראשון חוזר לעבודתו, והשני עובר וכל מצות כהונה גדולה עליו אלא שאינו עובד ככהן גדול, ואם עבד עבודתו כשירה. ואם מת הראשון, זה השני מתמנה תחתיו.

 

הלכה ד

בשבעת ימים אלו מזין עליו מאפר הפרה בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יוה"כ, שמא נטמא במת ולא ידע. ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו, דוחין את ההזייה.

 

הלכה ה

כל שבעת הימים מרגילין אותו בעבודות: זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ומקטיר איברי תמיד על המזבח כדי שיהיה רגיל בעבודה ביום הכפורים. ומוסרין לו זקנים מזקני בית דין וקוראים לפניו ומלמדין אותו עבודת היום וסידורה ואומרין לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת דבר זה. וערב יוה"כ בשחרית היו מעמידין אותו בשערי המזבח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהיה מכיר ורגיל בעבודה.

 

הלכה ו

כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשקה. ערב יום הכפורים עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, שהמאכל מביא את השינה. ולא היו מניחין אותו לישן, שמא יראה קרי. ולא היו מאכילין אותו דברים המרגילין לשכבת זרע כגון ביצים וחלב חם וכיוצא בהן.

 

הלכה ז

בימי בית שני צץ המינות בישראל ויצאו הצדוקין, מהרה יאבדו, שאינן מאמינין בתורה שבעל פה והיו אומרין שקטרת של יוה"כ מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים. הטעם: זה שכתוב בתורה: כי בענן אראה על הכפרת, אמרו כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון, שנאמר: ונתן הקטרת על האש לפני ה'. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין, שמא אין בלבו כלום.

 

הלכה ח

כל לילי יוה"כ כהן גדול יושב ודורש אם היה חכם, ואם היה תלמיד, דורשים לפניו. אם היה רגיל לקרוא קורא, ואם לאו קורין לפניו, כדי שלא יישן. ובמה קורין לפניו?

 

בכתבי הקדש. בקש להתנמנם פרחי לויה מכין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד והצטנן מעט על הרצפה כדי שלא תישן. ומתעסקין עמו עד שמגיע זמן שחיטה. ולא היו שוחטין עד שמכירין שעלה עמוד השחר בודאי, שמא ישחטו בלילה.