הלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ה

הלכה א

כהן גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים בנוי, בכח, בעושר, בחכמה, ובמראה. אין לו ממון כל הכהנים נותנין לו משלהן כל אחד לפי עשרו עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן.

הלכה ב

ואין אחד מכל אלו מעכב, אלא כל זה למצוה, אבל אם נתרבה מכל מקום, נתרבה.

הלכה ג

וחייב כהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל בעצמו עם שאר העם ולא יראו אותו ערום לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא כשמסתפר, שנאמר: הכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה. רצה הוא שירחצו אחרים עמו, הרשות בידו.

הלכה ד

לא יכנס לבית המשתה ולא לסעודה של רבים אפילו הם של מצוה, אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל. וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא עם שאר הכהנים, אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד והסגן ממצעו בינו לבין העם, והסגן ומשוח שעבר מימינו וראש בית אב והאבלים וכל העם משמאלו ואומר לאבלים: תנוחמו, והן מכבדין אותו כפי כחן.

הלכה ה

מת לו מת, אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש. וכל העם באים לנחמו לביתו, והוא עומד בשורה וסגן מימינו וראש בית אב וכל העם משמאלו, ואומרים לו: אנו כפרתך. והוא אומר להם: תתברכו מן השמים.

הלכה ו

וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל. ואינו קורע על מתו כשאר הכהנים, שנאמר: ובגדיו לא יפרום. ואם קרע לוקה. אבל קורע הוא מלמטה כנגד רגליו. ואינו מרבה פרע לעולם, שנאמר: את ראשו לא יפרע ואפילו בעת שלא יכנס למקדש, אלא מספר מערב שבת לערב שבת, ואינו מספר בתער אלא בזוג ראש שערה זו בעיקר זו עד שיראה כאילו הוא צמח כאחת, שנאמר: ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהן.

[השגת הראב"ד דין]: עד שיראה כאילו הוא צמח.

אמר אברהם: איני מבין המופת הזה אבל אני אומר ראש שער העליון יורד עד עיקרו של תחתון וגוזז את התחתון עד עיקרו שלא ירד מראשו של עליון ולמטה כדי שיהא מצחו ופדחתו מגולה.

הלכה ז

ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא: לשכת כהן גדול. ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום. ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום, ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם.

הלכה ח

כהן גדול דן ודנין אותו ומעידין עליו, ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בבית דין הגדול בלבד, שנאמר: כל הדבר הגדול יביאו אליך.

הלכה ט

היה יודע עדות, אינו חייב להעיד ואפילו בבית דין הגדול, שזה אינו כבוד לו שילך ויעיד, ואם היתה עדות למלך ישראל, הרי זו הולך בבית דין הגדול ומעיד לו.

הלכה י

וכבר ביארנו בספר קדושה שהוא אסור באלמנה ומצווה על הבתולה, ואינו נושא שתי נשים, ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת. וחולץ וחולצים לאשתו, ומייבמין את אשתו, ואם גירש אשה מותרת להנשא לשאר העם.

הלכה יא

בזמן שכהן גדול נכנס להיכל להשתחוות ג' אוחזין בו: אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות שבאפוד מאחוריו ויכנס להיכל וישתחוה. וכיון שישמע הסגן קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא, מגביה לו את הפרוכת ואחר שיצא, יכנסו אחיו הכהנים וישתחוו ויצאו.

הלכה יב

בכל יום שירצה להקטיר הקטרת מקטיר, ונוטל חלק בראש בקדשי המקדש כולן. כיצד? כשירצה אומר: זו החטאת שלי וזה האשם שלי, ואינו עובד בפייס אלא כל עת שירצה להקריב מקריב כל מה שירצה. והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים.

הלכה יג

בזמן שרוצה כהן גדול להקריב היה עולה בכבש והסגן מימינו. הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו. והושיט לו הכהן שהוא מוליך את ראש העולה האברים שבידו וסומך עליהן וזורקן לאש.

הלכה יד

וכך היו מושיטין לו שאר האברים. כל אחד ואחד נותן האברים שבידו לראשון, והראשון נותן לכהן גדול והוא סומך וזורק לאש, ואם רצה לסמוך בלבד ויהיה [כהן] אחר זורק לאש עושה. ואין שם סמיכה על האברים אלא לכהן גדול בלבד מפני כבודו, אבל כל הסמיכות על בעלי חיים הם.

הלכה טו

כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהיה בן עשרים שנה, ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה.

[השגת הראב"ד דין]: ואינו נכנס לעזרה

אמר אברהם: זהו טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה אלא על לוי קטן שאינו ראוי לעבודתו אלא לשיר ומסניפין לאחיו הגדולים מפני שקולן דק ונותנין תבל בנעימה ואין עולין מן החשבון.

הלכה טז

אין הכהן עובד תחלה וכן כהן גדול אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו, שנאמר: זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליי' ביום המשח אותו. ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה, וכן כהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה, עבודתו כשירה.

הלכה יז

כהן שלא עבד עדיין מימיו שמנוהו כהן גדול, הרי זו מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט, ואח"כ מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כהן גדול, ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום, כמו שיתבאר, ומעשה שלשתן שוה הוא.