לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ז

הלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ז

הלכה א

חמשה עשר ממונין היו במקדש וכן ממנים לעולם על כל דבר מט"ו דברים אלו ממונה אחד, ואלו הן: א) על הזמנים, ב) על נעילת שערים, ג) על השומרים, ד) על המשוררים, ה) על הצלצל עם שאר כלי שיר, ו) על הפייסות, ז) על הקנים, ח) על החותמות, ט) על הנסכים, י) על החולין, יא) על המים, יב) על מעשה לחם הפנים, יג) על מעשה הקטורת, יד) על מעשה הפרכת, טו) על מעשה בגדי כהונה.

 

[השגת הראב"ד דין]: אחד על הזמנים וכו' עד על מעשה בגדי כהונה

אמר אברהם: ולמה לא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות.

 

הלכה ב

כל אחד ואחד מממונים אלו, תחת ידו אנשים הרבה, כדי להכין המלאכה שהוא ממונה עליה. זה שעל הזמנים הוא ואנשיו משמרים את הזמנים: כיון שיגיע עת הקרבן מכריז הוא או אחד מאנשיו ברשותו ואומר: עמדו כהנים לעבודה ולוים לדוכן וישראל למעמד! וכיון שישמע קולו יבוא כל אחד למלאכתו.

 

הלכה ג

זה שעל נעילת שערים על פיו נועלין ועל פיו פותחין, ואין התוקעין תוקעין בכל יום לפתיחת השערים אלא ברשותו. ובכל יום תוקעין במקדש שלש תקיעות לפתיחת השערים תקיעה תרועה ותקיעה.

 

הלכה ד

זה שעל השומרים הוא איש הר הבית, שמסבב על הלוים בכל לילה, וכל מי שישן על משמרו מלקה אותו במקלו ושורף את כסותו.

 

הלכה ה

זה שעל המשוררים, הוא בורר בכל יום המשוררים שעומדים על הדוכן לומר שירה בפה, ועל פיו תוקעין על הקרבנות. אין פוחתין במקדש מאחת ועשרים תקיעה בכל יום, שלש לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים. ויום שיש בו קרבן מוסף מוסיפין תשע על קרבן מוסף, ואם חל ראש חדש או יו"ט להיות בשבת או שחל ראש השנה להיות בשבת שיש שם שלשה מוספין, אין תוקעין לבל מוסף ומוסף בפני עצמו, אלא תוקעין תשע בלבד לכל המוספין.

 

הלכה ו

בערב שבת מוסיפין שש: שלש להבטיל את העם מן המלאכה ושלש להבדיל בין קדש לחול, וברגל מוסיפין שלש לפתיחת שער התחתון והוא שער עזרת נשים, וג' לפתיחת שער העליון הוא שער נקנור. ולמה נקרא שער עליון?

לפי שהוא למעלה מעזרת נשים. וכן תוקעין שלש למילוי המים שמנסכין בחג, ואין תוקעים למלוי המים בשבת. ותוקעין ג' על גבי המזבח בשעה שמנסכין המים, וכל התוקעים שתוקעים על הקרבנות מתחת יד זה שעל המשוררים וברשותו. וכל אלו התקיעות בחצוצרות הן.

 

הלכה ז

זה שעל הצלצל הוא המעמיד כל המשוררים על פי כלי שיר שסועדין עם הלוים, כמו שביארנו.

 

הלכה ח

זה שעל הפייסות הוא מפיס בין הכהנים בכל יום עד שיהיה כל איש ואיש עושה מלאכתו שזכה בה בפייס. וד' פעמים היו מפיסין בכל יום, ובהלכות תמידין אבאר כיצד היו מפיסין.

 

הלכה ט

הממונה שעל הקינים הוא שפוסקין עמו שימכור הקנים לקרבנות כך וכך בסלע. וכל מי שהוא חייב תורים או שני בני יונה יביא דמיהם למקדש, וזה הממונה נותן הקינים לבעלי הקרבנות ועושה חשבון עם הגזברין ונותנין לו. משלשים יום לשלשים יום פוסקין עמו השער, ואם הוזלו הקינים מספיק כשער הזול, ואם הוקרו מספיק כמו שפסקו עמו, שיד הקדש על העליונה. וכן קן שנמצא פסול, או שנפסל קודם שיקרב, נותן אחר תחתיו.

 

[השגת הראב"ד דין]: משלשים יום לשלשים יום וכו'

אמר אברהם: לא כי הממונה על הקינין ועל הנסכים אינו אלא גזברות בעלמא וכל מי שהוא חייב קינין מביא לידו או הקינין בעצמו או דמיו ונותנן לשופר והוא משתדל להקריבן ואינו מתעצל וכן על הנסכים היה איש ממונה ולוקח במעות של תרומת הלשכה יינות שמנים וסלתות מבעלי בתים ועל אותו בעל הבית המוכר אמרו אם קבל לספק מארבע ועמדו משלש או משלש ועמדו מארבע מספק מארבע וכל מחוייב נסכים מביא מעות ולוקח מזה הממונה ואם יש לו ריוח בזה הוא הנקרא מותר נסכים ועושין ממנו לקיץ למזבח ואע"פ שאמרו אין משתכרין בשל הקדש הני מילי פירות שהוא כעין הגנות והוא דרך עניות אבל נסכים שהן צרכי ציבור לוקחין ואם הותירו מוכרין ליחידים מכל מקום הממונים לא מרויחין ולא מפסידין לעצמן כלום.

 

הלכה י

זה שעל החותמות, הוא שמקבל דמי הנסכים ממחוייבי נסכים ונותן להם חותמות, וזה שעל הנסכים, הוא שמוכר הנסכים.

 

הלכה יא

כיצד?

ארבע חותמות היו במקדש: האחד כתוב עליו: עגל, והשני כתוב עליו: זכר, והשלישי כתוב עליו: גדי, והרביעי כתוב עליו: חוטא.

 

הלכה יב

כל מי שיביא קרבנותיו למקדש נותן דמי הנסכים לזה הממונה על החותמות ונותן לו חותמות כמנין הקרבנות שלו, ואם היה מצורע עשיר, נותן לו חותם אחד שכתוב עליו חוטא, והלה הולך בחותמות שבידו לזה הממונה על הנסכים ונותן לו נסכים כמניין החותמות וכמו שכתוב בהן, ולערב באים זה אצל זה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות, אם הותירו המעות, הותירו להקדש, ואם פחתו המעות ישלם זה שעל החותמות מביתו. מי שאבד חותמו, ממתינין לו עד הערב, אם מצאו במעות יתר, כדי חותם שטוען, נותנין לו, ואם לאו אין נותנין לו ושם כל היום כתוב על החותם מפני הרמאים, שלא ישהא החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים.

 

[השגת הראב"ד דין]: עד שיוקרו הנסכים

אמר אברהם: לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויביא לידי אחר ויוציא חותמו

 

הלכה יג

משלשים יום לשלשים יום פוסקין שער היין והסולת עם הממונה על הנסכים, אם הוקרו נסכים, מספק להן כמו שפסקו עמו, ואם הוזלו, מספק להן כשער הזול, והשכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו, הוא הנקרא: מותר נסכים ולוקחין בו עולות לקיץ המזבח, ואין מקיצין את המזבח בעולות עוף, שאין בקרבנות הציבור עוף.

 

הלכה יד

הכהנים, מפני שהן עומדין על הרצפה תמיד ואוכלין בשר הרבה ואין עליהן בגדים בשעת העבודה אלא חלוק אחד, הם חולין במעיהן. לפיכך מעמידין ממונה אחד שיהיה מבקר אותן ומרפא כל תחלואיהן ועוסק בהן תמיד הוא ואנשיו שתחת ידו.

 

הלכה טו

וכן ממנין אחר להיות חופר בורות ושיחין ומתקן הבורות של רבים כדי שיהיו המים מצויין בירושלים לכל אחד מיושביה ולכל עולי הרגלים. ואחד ממונה על כל אומני לחם הפנים והוא מתקן כל מלאכתו. ואחד ממונה על כל אומני הקטרת והוא מתקן מלאכתה.

 

הלכה טז

זה שעל הפרוכת ממונה על כל אורגי הפרוכות והרוקמין בהן שיהיו מוכנות להיכל ולשערים. ושתי פרוכות היו עושין בכל שנה להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים וחיטי הפרוכת כפולין ששה ששה. וארבעה מינין היו בה: שש ותכלת וארגמן ותולעת שני. וכל אחד מהן כפול ששה, הרי כ"ד חוטין, וטפח היה עביה. ועל שנים ושבעים נירין היתה נארגת: ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה.

 

הלכה יז

וי"ג פרוכות היו במקדש שני: שבע על שבעה שערי העזרה, ואחת על פתח האולם, ואחת על פתח ההיכל, ושתים לדביר בינו ובין הקודש, ושתים כנגדן בעלייה.

 

הלכה יח

פרוכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים ומכניסין אותה מיד לפי שאינה צריכה הערב שמש, ושנטמאת באב הטומאה, מטבילין אותה מבחוץ ושוטחין אותה בחיל מפני שהיא צריכה הערב שמש. ואם היתה חדשה, שוטחין אותה על גב האצטבא, כדי שיראה העם את מלאכתה שהיא נאה.

 

הלכה יט

וכל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישים, שאם יטמאו הראשונים יביאו השניים תחתיהם.

 

הלכה כ

זה הממונה על מעשה בגדי כהונה, עוסק בהכנסת בגדי כהנים הדיוטים ובגדי כהן גדול ובאריגתן ומתחת ידו נעשה הכל, ולשכה היתה לו במקדש.

 

[השגת הראב"ד דין]: ומתחת ידו נעשה

 

אמר אברהם: אומר אני שהוא פינחס המלביש.