לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מעשה הקרבנות פרק ב

הלכות מעשה הקרבנות פרק ב

הלכה א

היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים, והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים. ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה, אבל טעונה מלח, וכולה נשרפת על מזבח החיצון. ויתנסך היין על המזבח, ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין.

 

[השגת הראב"ד דין]: ויוצק על היסוד

אמר אברהם: זה שיבוש שלא היה יוצק על היסוד אלא בספל של יין שהיה בקרן מערבית דרומית עם ספל של מים של ניסוך המים בחג.

 

הלכה ב

אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד, בין היו קרבן צבור או קרבן יחיד או כבש יולדת ואילו של כהן גדול, הואיל והן עולות טעונים נסכים. אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים, חוץ מחטאת מצורע ואשמו שנתפרשו נסכיהם בתורה.

 

הלכה ג

ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם, שנאמר: לפלא נדר או נדבה, דבר הבא בנדר ונדבה, יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח הואיל ואינן באין בנדר ונדבה, אין טעונין נסכים. ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים?

שנאמר: או במועדיכם.

 

הלכה ד

כמה הוא שיעור נסכים?

נסכי כבש או כבשה, עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין, וכן נסכי העז בין קטן בין גדול בין זכר בין נקבה או נסכי רחל אע"פ שהיא גדולה אבל נסכי איל הן, שני עשרונים סלת בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין. ונסכי הפר או העגל בין זכרים בין נקבות, שלשה עשרונים סלת בלול בחצי ההין שמן ויין לנסך חצי ההין.

 

הלכה ה

אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד, שנאמר: כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהן, ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול, חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן, אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלו יינו [ושמנו] אלא יין לנסך רביעית ההין.

 

[השגת הראב"ד דין]: בשלישית ההין שמן אף על פי שנכפלה וכו'

אמר אברהם: זה שבוש ובהדיא גרסינן במנחות פרק שני ונסכה כתיב וקרינן ונסכו אלא נסכה דמנחה דהיינו שמן שנבלל עמה כנסכו דיין וקאמר רביעית.

 

הלכה ו

המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו שהן חטאת ואשם ועולה שלשה עשרונים. ומפי השמועה למדו שהן באין בכלל הזבחים שלו עשרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן, ורביעית יין עם כל עשרון משלשתן כשאר נסכי הכבשים. והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו.

 

הלכה ז

ההין הוא שנים עשר לוג, וכבר הודענו שיעור הלוג עם מדות אחרות בהלכות עירובין. והעשרון הוא העומר שהוא שיעור חלה, וכבר ביארנו שיעורו בענין חלה.

 

הלכה ח

כשמודדין הנסכים או המנחות בין מנחת יחיד בין מנחת צבור אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר או של שנים לאיל, אלא מודד הכל בעשרון אחד שהיה במקדש. וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש, ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש. כמנין העשרונות כך מנין הלוגין.

 

הלכה ט

בירוצי המדות של סלת חול, שאין גב העשרון קודש, ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ. ולמה יתקדשו הבירוצין אע"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד?

כדי שלא יאמרו: מוציאין מכלי שרת לחול.

 

הלכה י

מה היו עושין בבירוצין?

אם יש שם זבח אחר, יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה, ואם לאו מקיצין בהן המזבח.

 

הלכה יא

כיצד?

לוקחין בהם עולות, הבשר לשם והעורות לכהנים.

 

הלכה יב

הסלת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין ולא היין מעכבן, ולא הנסכים מעכבין את הזבח, אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור, והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת, אבל אם נתנן לכלי שרת אם לנו, יפסלו בלינה.

 

הלכה יג

אין מביאין נסכים אלא מן החולין. לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן הבכורים, ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביאו נסכים אלא מן החולין.

 

הלכה יד

כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם, כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות, אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי.

 

הלכה טו

 

וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת, כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש, שם וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו ואינן נוהגין לדורות. אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקום מפי משה רבינו, אין להוסיף עליהם ואין לגרוע.