הלכות מעשה הקרבנות פרק ד

הלכה א

כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום, שנאמר: ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם, ביום ולא בלילה. לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה, שנאמר: ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה. וכיון ששקעה החמה, נפסל הדם.

הלכה ב

כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו על המזבח כל הלילה. כיצד?

זבחים שנזרק דמם ביום מקטירין אימוריהן בלילה עד שיעלה עמוד השחר. וכן איברי העולות מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר. וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים, שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות הלילה.

הלכה ג

אע"פ שמותר להקטיר אימורין ואיברים בלילה, אין מאחרין אותן לדעת, אלא משתדלין להקטיר הכל ביום, חביבה מצוה בשעתה. שהרי הקטר אימורין ואיברים אף על פי שכשרים בלילה דוחין את השבת בזמנן ואין מאחרין אותן למוצאי שבת.

הלכה ד

כל דבר שאינו קרב אלא ביום, כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחות הנשרפות, מותר להקריבן עם מבוא השמש, והם מתאכלין והולכין כל הלילה כאיברי עולה.

הלכה ה

הנסכים הבאים עם הזבח אין קריבין אלא ביום, שנאמר: ולנסכיכם ולשלמיכם, מקיש נסכים לשלמים, מה שלמים ביום אף נסכים ביום, אבל הנסכים הבאים בפני עצמן מתקדשין בלילה וקריבין בלילה. לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאין בפני עצמן מקדישן ומקריבן בלילה, ועלות השחר פוסלת בהן כאיברי העולות.

הלכה ו

כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה להקטר להגשה ולהזייה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואיברים.

זה הכלל: דבר שמצותו ביום, כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה, ואף על פי כן זריזין מקדימין למצות.

הלכה ז

כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת. ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה, כשרין.

הלכה ח

וכל הזבחין שקיבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם. וצריך להתכוין לקבל כל הדם. כיצד הוא עושה?

אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רוב שנים כדי שיתקבל הדם כולו בכלי. ומגביה הסכין למעלה כדי שלא ירד הדם מעליה אלא מן הצואר, ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק. אויר הכלי הרי הוא ככלי.

הלכה ט

היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאויר המזרק הנפחת, לא נתקדש הדם, שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח.

הלכה י

כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה ובשעת קבלת הדם ובשעת הולכת הדם ובשעת זריקתו על המזבח, שנאמר: ובשר זבח תודת שלמיו שתהיה זביחה עם שאר ארבע העבודות, לשם שלמיו, וכן שאר הקרבנות. ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים, הרי הן כשרים ועלו לבעלים.

הלכה יא

וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים: לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח להשם ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם, ואם שחט סתם כשר, כמו שביארנו. והשוחט חטאת ואשם, צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבא עליו.