לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מעילה פרק ד

הלכות מעילה  פרק ד

הלכה א

המפריש מעות לחטאתו לעולתו ולאשמו ולתורין ובני יונה, מועלין בהן משעה שהפריש. הפריש לשלמים, אין מועלין בהם.

 

הלכה ב

הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח, הרי זה ספק: אם פשטה קדושה בכלן או לא פשטה, לפיכך תקרב ולא יפדה, ואם נפדה, אין מועלין בפדיונו.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואם נפדה אין מועלין בפדיונו

אמר אברהם: למה אין מועלין בפדיונו אטו קדושת דמים מי לית ביה מעילה ואולי יאמר משום דאינו ראוי לפדיון שמא אינו רשאי לפדותו כשהוא תם.

 

הלכה ג

המפריש מעות לנזירותו, אסור ליהנות בהן, ואם נהנה לא מעל, מפני שהן ראויין לבא כלם שלמים ואין בשלמים מעילה אלא באימוריהן אחר זריקת דמים. מת, יפלו לנדבה. היו מפורשים: דמי חטאת ילכו לים המלח ולא נהנין ולא מועלין. דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן. אמר: אלו לחטאתי והשאר לנזירותי, אם נהנה בכל השאר מעל, נהנה במקצתו לא מעל. וכן אם אמר: אלו לעולתי והשאר לנזירותי ונהנה בכולן מעל. נהנה במקצתן לא מעל, שאין בדמי שלמים מעילה. הפריש מעות ואמר: אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמים ונתערבו, מועלין בכולן ומועלין במקצתן. וכיצד יעשה?

יקח שלש בהמות ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על החטאת, ודמי עולה על העולה, ודמי שלמים על שלמים.

 

הלכה ד

אחד ממחוייבי קינין שהפריש מעות ואמר: אלו לחובתי, מועלין בכולן ומועלין במקצתן, ואם מתו יפלו לנדבה, כמו שביארנו בנזירות ומועלין בהן.

 

הלכה ה

המפריש חטאת על אכילת חלב והביאה על אכילת דם, הרי זה לא כיפר, לפיכך לא מעל. הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהן חטאת דם: בשוגג כיפר, לפיכך מעל. במזיד לא כיפר, לפיכך לא מעל.

 

הלכה ו

המפריש שתי סלעים לאשם ולקח בהן שני אילים לחולין, הואיל וקנה חולין בדמי אשם מעל, וחייב לשלם עשרה דינרים שהן שתי סלעים וחומש, ויביא בהן אשם ויביא קרבן אשם על מעילתו. לפיכך אם היה אחד משני האילים שקנה יפה שתי סלעים והשני יפה עשרה דינרין, יביא השוה עשרה אשם תחת המעילה עם החומש ויביא השוה שתי סלעים אשם על מעילתו. לקח אחד לאשם ואחד לחולין: אם היה של אשם יפה שתי סלעים יביא אותו לאשמו הראשון. וכן אם היה זה החולין יפה שתים, יביא אותו אשם מעילתו שהרי מעל בסלע אחת מדמי האשם וישלם חמשה דינרים ויפלו לנדבה.

 

הלכה ז

הנהנה מדמי חטאת עד שלא קרבה חטאתו, יוסיף חומש על מה שנהנה ויביא בדמיו חטאתו ויביא קרבן אשם על מעילתו. וכן אם נהנה מדמי אשם עד שלא קרב אשמו, יוסיף חומש ויביא בדמיו אשמו ויביא אשם אחר למעילתו. שקרבנות המזבח, מעילתן לקרבנות המזבח, וקדשי בדק הבית, מעילתן לבדק הבית. נודע לו שמעל ואחר כך קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו, או שהפרישה ולא כללה בדמי חטאתו, יוליך המעילה וחומשה לים המלח. נודע לו שמעל אחר שקרבה חטאתו, יפלו מעות המעילה וחומשה לנדבה, שאין מפרישין בתחילה לאיבוד. ובין כך ובין כך יביא אשם מעילתו. ובאשם בין שנודע לו שמעל קודם שקרב אשמו או אחר שקרב, תפול מעילתו וחומשה לנדבה, מפני שהוא כמותר אשם ויביא אשם מעילתו.

 

הלכה ח

המוכר עולתו ושלמיו, לא עשה כלום. ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו, וקנסו אותו חכמים שיפלו המעות לנדבה. אפילו היתה הבהמה שוה ארבעה ומכרה בחמשה, החמשה כולן יפלו לנדבה, ואין כאן מעילה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

 

הלכה ט

יש מעילה בנדרים. כיצד?

האומר: ככר זו עלי קרבן או הקדש ואכלה מעל, אע"פ שהיא מותרת לאחרים. לפיכך אין לה פדיון, שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד. אמר: ככר זו קודש או קרבן, ואכלה בין הוא בין אחר מעל. לפיכך יש לה פדיון, היתה לפניו ככר של הפקר ואמר: ככר זו הקדש, נטלה על מנת לאכלה, מעל לפי כולה. על מנת להורישה, מעל לפי טובת הנייה שבה.

 

הלכה י

האומר לחברו: ככרי עליך הקדש, וחזר ונתנה לו, המקבל מתנה זו מעל לכשיוציא שהרי הנותן אינה אסורה עליו. וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות יש בהן מעילה לנאסר בהן. וכל דברים הנאסרין עליו מנדר כזה מצטרפין, ואם נהנה מכולם בשוה פרוטה מעל.

 

הלכה יא

האומר: הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום וטלית זה קרבן אם לא תשרף היום, ועבר היום ולא נקצצו ולא נשרפה הטלית, הרי הם הקדש ויפדו כשאר ההקדשות ואח"כ יהנה בהן. אבל אם אמר הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו, אינו יכול לפדותן, שבכל עת שיפדו יחזרו הקדש עד שיקצצו. וכיון שנקצצו, אינן צריכין פדיון אלא נהנין בהן מיד. במה דברים אמורים?

 

בשפדאן המקדיש, אבל אם פדאן אחר, הרי אלו יוצאין לחולין אף על פי שעדיין לא נקצצו ויהיו מותרין אף למקדיש.