לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות פסולי המוקדשין פרק יג

הלכות פסולי המוקדשין פרק יג

הלכה א

שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן: מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן.

מחשבת שינוי השם כיצד?

זה השוחט את הזבח שלא לשמו, כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים, או ישחטנו לשם עולה ושלמים, או לשם שלמים ולשם עולה, או ששחט הזבח שלא לשם בעליו, זו היא מחשבת שינוי השם.

מחשבת המקום כיצד?

כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה חוץ למקום אכילתו, זו היא מחשבת המקום, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים ששחטן חוץ למקומן. מחשבת הזמן כיצד?

כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה שאינו זמן זריקתו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטיר למחר מאחר שיעלה עמוד השחר שאינו זמן הקטרתו, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה לאחר זמן הראוי לאכילתו, זו היא מחשבת הזמן, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים: זבחים שנשחטו חוץ לזמנן והם הנקראים: פגול בכל מקום. וזהו פגול האמור בתורה.

 

הלכה ב

מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה: ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו, אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי. והוא הדין לכל קרבן שחשב עליו בשעת מעשיו שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן. וכן אם חשב להקטיר ממנו במזבח דבר הראוי להקטרה [לאחר זמן הראוי להקטרה]. כך למדו מפי השמועה: אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אם חשב עליהן אחר זמנן, הרי הקרבן פגול.

 

הלכה ג

אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק דמו על המזבח כהלכתו, ונשאר ממנו לאחר זמן אכילתו, אותו הנשאר נקרא נותר ואסור לאכלו והקרבן כבר נרצה וכפר. הרי הוא אומר בדם: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו נתכפרו הבעלים ונרצה הקרבן. לפיכך אין מתפגל אלא דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, כמו שיתבאר. אחד זבח שחשב בו אחת משלש מחשבות אלו בשעת שחיטה, או שחשב בשעת קבלת הדם, או בשעת הולכתו למזבח, או בעת זריקתו על המזבח.

 

הלכה ד

נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח נפסל במחשבה: בשחיטה, ובקבלה, ובהולכת הדם, ובזריקתו על המזבח.

 

הלכה ה

והעוף בשני דברים: במליקה, ובמצוי הדם.

 

הלכה ו

והמנחות הנקמצות בארבעה: בקמיצה, ובנתינת הקומץ בכלי שרת, ובהולכת הקומץ למזבח, ובזריקתו על האש.

 

הלכה ז

אבל אם חשב בדברים אחרים חוץ מאלו, כגון שחשב בשעת הפשט, או בשעת ניתוח או בשעת הולכת אימורין למזבח, או בשעת בלילת המנחה, או בשעת הגשתה וכיוצא בדברים אלו, אין אותה המחשבה מועלת כלום, בין שהיתה מחשבת שינוי השם, בין מחשבת המקום, בין מחשבת הזמן.

 

הלכה ח

וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו או בכולן מחשבה אחרת חוץ משלש מחשבות אלו אין אותה המחשבת מפסדת כלום. כיצד?

המחשב בשעת שחיטה וקבלה והולכה וזריקה: להניח דם הזבח או אימוריו למחר, או להוציאן חוץ לעזרה, או שחשב לזרוק הדם על הכבש שלא כנגד היסוד, או ליתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה, או ליתן דמים הניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי, או את הניתנין בפנימי לחיצון, או להכניס דם החטאת לפנים, או שחשב שיאכלו הזבח טמאים או שאר הפסולין לאכילה, או שיקריבום טמאים או שאר הפסולין לעבודה, או לערב דם הזבח בדם הפסולין, או שחשב לשבר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא, או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת חוץ לזמנן או חוץ למקומן, בכל אלו המחשבות וכיוצא בהן הזבח כשר. וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה ובשעת נתינתו לכלי ובשעת הולכתו ובשעת זריקתו על האש: להניח קומצה או לבונתו למחר או להוציאו לחוץ, הרי זו כשירה.

 

הלכה ט

כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה, לפיכך אין המחשבה פוסלת בה. והמהלך במקום שאינו צריך הרי זו הולכה והמחשבה פוסלת בה. כיצד?

קבל הדם והוא עומד במקומו ופשט ידו לזורקו על המזבח, וחשב בעת שפשט ידו בדם, אין המחשבה פוסלת בה, אבל אם קבל הדם בפנים ולא הלך בו לגבי המזבח אלא הלך בו והוציאו לחוץ, וחשב בשעת הלוכו לחוץ במחשבת הזמן וכיוצא בה, הרי זו פוסלת.

 

[השגת הראב"ד דין]: כבר ביארנו וכו' עד הרי זו הולכה

 

אמר אברהם: לא נהיר דסוגיין כולה כר' אלעזר דאמר לא שמה הולכה.