לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נדרים פרק א

הלכות נדרים פרק א

הלכה א

הנדר נחלק לשתי מחלוקות:

החלק הראשון הוא שיאסור על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלשים יום או לעולם או מין פלוני מפירות העולם או פירות אלו אסורין עלי, בכל לשון שיאסור הרי זה נאסר בהן ואע"פ שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כנוי. ועל זה נאמר בתורה: לאסור אסר על נפשו. שיאסור על עצמו דברים המותרים. וכן אם אמר הרי הן עלי איסר הרי אלו אסורין וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר.

 

הלכה ב

והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר: הרי עלי להביא עולה, או הרי עלי להביא שלמים או מנחה, הרי בהמה זו עולה או שלמים. והאומר [הרי] עלי הוא הנקרא נדר, והאומר הרי זו הוא הנקרא נדבה. והנדבה והנדר ממין אחד הוא, אלא שהנדרים חייבין באחריותן. ונדבות אין חייבין באחריותן ועל זה נאמר בתורה: ונדריך אשר תדור ונדבותיך וגו' וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש.

 

הלכה ג

ודיני החלק הראשון וענינו הם שאנו מבארים בהלכות אלו, אבל דיני נדרי הקדש ומשפטיהם כלם יתבארו במקומם בהלכות מעשה הקרבנות.

 

הלכה ד

מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו בין שהיה מנדרי איסר בין שהיה מנדרי הקדש, שנאמר: מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. ונאמר ככל היוצא מפיו יעשה.

 

הלכה ה

האוסר על עצמו מין ממיני מאכל, כגון שאמר: תאנים אסורין עלי, או תאנים של מדינה פלונית אסורים עלי, או תאנים אלו אסורין עלי וכיוצא באלו ואכל מהן כל שהוא לוקה מן התורה, שנאמר: לא יחל דברו שאין לנדרים שיעור שכל הנודר מדבר הרי זה כמפרש כל שהוא. אמר: אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עלי או אכילה מפירות אלו אינו לוקה עד שיאכל כזית.

 

הלכה ו

אסר על עצמו אכילה מן התאנים ואכילה מן הענבים בין בנדר אחד בין בשני נדרים הרי אלו מצטרפין לכזית. וכן כל כיוצא בזה.

 

[השגת הראב”ד]: אסר על עצמו אכילה מן התאנים וכו'

אמר אברהם: הגמרא לא אמרה כן דהא אקשינן אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא שיעורא וכו' וקונמות אמאי מצטרפין ואוקמוה דאמר אכילה משתיהן עלי קונם.

 

הלכה ז

האומר פירות אלו עלי קרבן, או שאמר: הרי הם כקרבן, או שאמר לחברו: כל מה שאוכל עמך עלי קרבן או כקרבן או הרי הן עלי קרבן הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול קרבן ותאסר.

 

הלכה ח

אבל האומר פירות אלו עלי, או מין פלוני עלי, או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כע"ז או כנבלות וטרפות וכיוצא באלו הרי אלו מותרין ואין כאן נדר, שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר.

 

הלכה ט

זה הכלל: כל המשים דברים המותרים כדברים האסורים, אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים, ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרין.

 

הלכה י

החטאת והאשם אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במקומו אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת, ואם נטמא מביא אשם, כמו שיתבאר. לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת או כאשם, או שאמר: הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין, ואין צריך לומר באומר: הרי הן עולה או שלמים או מנחה או תודה שהן אסורין, שכל אלו באין בנדר ונדבה.

 

הלכה יא

אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו הרי אלו מותרין, שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה.

 

[השגת הראב”ד]: האומר פירות אלו עלי כו' שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה.

אמר אברהם: אנו רגילין לפרש מפני שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן וכחולין לגבי ישראל הן והחטאת והאשם כיון שקדושתן על ידי אדם מתפיס בנדר הוא שאין דוקא נדר ונדבה וזהו שרבי יעקב אומר מתפיס בבכור אסור מפני שמצוה להקדישו ואף ע"פ שאינו נדר אבל מתפיס בחלת אהרן ותרומתו מותר אע"פ שחייב להקדישן והטעם כמו שפירשתי שזו נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו אבל הבכור אינו אלא לזכרים שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן כקרבן הקרב בירושלים.

 

הלכה יב

האומר הרי הפירות האלו עלי כנותר, כפגול, כבשר טמא של קדשים הרי אלו אסורין, שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום.

 

הלכה יג

האומר: הרי הן עלי כמעשר בהמה הרי אלו אסורין, הואיל וקדושתו בידי אדם. הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין, שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר, שנאמר: לא יקדיש איש אותו.

 

הלכה יד

אמר: הרי הן עלי כחרמי שמים הרי אלו אסורין, שחרמי שמים לבדק הבית. הרי הן עלי כתרומת הלשכה, כתמידים, כדירים, כעצים, כאשים, כמזבח, או כאחד ממשמשי המזבח, כגון שאמר: הרי הן עלי כיעים, כמזרקות, כמזלגות וכיוצא בהן, וכן האומר: הרי הן עלי כהיכל, כירושלים הרי אלו אסורין, ואף על פי שלא הזכיר שם קרבן שכל דברים אלו ענינם כאומר: הרי הן עלי קרבן.

 

הלכה טו

היה לפניו בשר קדש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר: הרי הן עלי כבשר זה הרי אלו אסורין, שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור, אבל אם היה בשר בכור, אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור, ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר.

 

[השגת הראב”ד]: היה לפניו בשר קדש אפי' היה בשר שלמים אבל אם היה בשר בכור וכו'

אמר אברהם: חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורין אצלי ולא נראה דרכם בעיני דר' יהודה שהוא מתיר מתפיס בבכור הטעם מפני שאינו קדוש בידי אדם ואם כן אפי' קודם זריקה ואי כרבי יעקב הואיל ומצוה להקדישו כנדר הוא אפילו אחר זריקה נמי דהא מעיקרו מתפיס הוא ודומה לי שטעה בפירוש הגמרא ששאלו בגמ' במחלוקת דר' יהודה ורבי יעקב במתפיס בבכור היכי דמי אילימא לפני זריקת דמים מ"ט דר' יהודה והכי פירושה אם אמר בפירוש בבכור לפני זריקת דמים אמאי מותר ואם אמר בפירוש בבכור לאחר זריקת דמים אמאי אסור הא בהדיא בהיתרא מתפיסה אלא לאו דלא אמר מידי אלא אמר בשר זה כזה ואי אמר לפני זריקת דמים ודאי לדברי הכל אסור דדבר הקדוש בנדר הוא אלא לאו לאחר זריקת דמים וקא מפלגי בהא מילתא אי בעיקרא דמילתא מתפיס אי בדהשתא ודחינן דר' יהודה ור' יעקב בפלוגתא אחרת פליגי דמאן דשרי אפילו בבכור מחיים שרי משום דאינו מתפיס בדבר הנדור ומאן דאסר סבר דדבר הנדור הוא ובבכור מחיים הוא אי נמי בבשר שלפני זריקה פליגי אבל בבשר שלאחר זריקה אפשר דלדברי הכל מותר האי הוא פירוש דשמעתא בלא ספק.

 

הלכה טז

יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכנוי. כיצד כל כנויי קרבן כקרבן?

האומר: הרי הן עלי קונם קונח קונז הרי אלו כנויין לקרבן, חרק חרף חרך הרי אלו כנויין לחרם. וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן.

 

הלכה יז

וכשם שאוסר עצמו בכנויין, כך אם הקדיש בכנויין הרי זה הקדש, וכנויי הכנויין מותרין בין בנדרי איסר בין בנדרי הקדש.

 

הלכה יח

האומר לחברו: מה שאוכל עמך לא יהא חולין או לא יהא כשר או לא יהא דכי או לא יהא טהור הרי זה כמי שאמר לו: כל מה שאוכל עמך יהא קרבן, שהוא אסור, וכן אם אמר לו כל מה שאוכל עמך טמא או נותר או פגול הרי זה אסור.

 

הלכה יט

האומר לחברו: לא חולין לא אוכל לך הרי זה כמי שאמר לו מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן. וכן אם אמר: הקרבן שאוכל לך, קרבן שאוכל לך, כקרבן שאוכל לך הרי זה אסור. אבל האומר הקרבן לא אוכל לך, או כקרבן לא אוכל לך, או לקרבן לא אוכל לך, או קרבן לא אוכל לך, או לא קרבן לא אוכל לך כל אלו מותרים, שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה, והנשבע בקרבן אינו כלום או שנדר שלא יאכל לו קרבן.

 

הלכה כ

חולין שאוכל לך החולין שאוכל לך, כחולין שאוכל לך, חולין שלא אוכל לך, החולין שלא אוכל לך, כחולין שלא אוכל לך הרי זה מותר.

 

[השגת הראב”ד]: חולין שאוכל לך

אמר אברהם: זה זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי הוא למעלה פוסק כחכמים דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן לפיכך לא חולין שאוכל לך אסור דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן והכא קאמר חולין לא אוכל לך מותר ומוקים לה בגמ' כר"מ דאע"ג דאיכא למשמע מה שלא אוכל לך חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דלרבנן אסור ולר"מ מותר ועוד למעלה למה פסק כחכמים והא קי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול.

 

הלכה כא

אבל האומר לא טמא שאוכל לך, לא נותר שאוכל לך, לא פגול שאוכל לך, אסור, שמשמעו של דבר: דבר שאוכל הוא שיהיה פגול או טמא לפיכך לא אוכל לך.

 

הלכה כב

בהיכל שאוכל לך, היכל שאוכל לך, לא היכל שאוכל לך – אסור. היכל שלא אוכל לך, כהיכל שלא אוכל לך, לא היכל שלא אוכל לך – מותר, שזה כמי שנשבע בהיכל שלא יאכל לך, וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה כג

האומר לחברו: מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו. מופרש אני ממך משמעו שלא ישא ויתן עמו. מרוחק אני ממך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו. וכן אם אמר לו: מנודה אני לך, או משמתנא ממך. אבל אם אמר לו: מודר אני ממך שלא אוכל לך, או מופרש אני ממך שלא אוכל לך, או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך הרי זה אסור לאכול, ואם אכל כזית מכל נכסיו לוקה משום לא יחל דברו.

 

הלכה כד

אמר לו: מנודה אני לך שלא אוכל לך אינו אוכל לו, ואם אכל אינו לוקה. אמר לו: נדינא ממך הרי זה אסור ליהנות.

 

[השגת הראב”ד]: אמר לו מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול.

אמר אברהם: פירוש אסור לאכול בארבע אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך.

 

הלכה כה

האומר לחברו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה, ואכל חייב בכולן. וכן האומר: הרי עלי כנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן הרי זה חייב.

 

הלכה כו

אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים שאוכל לך, או אם אוכל לך הרי זה אסור, אע"פ שלא פירש. אמר: כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום, שאין הכשרים נודרים בדרך אסור וכעס. אמר כנדרי רשעים הריני, והיה נזיר עובר לפניו חייב בנזירות, כנדרי רשעים עלי חייב קרבן כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה.

 

הלכה כז

הנודר בתורה, כגון שאמר: פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואינו צריך שאלה לחכם, אלא אם כן היה עם הארץ, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

 

[השגת הראב”ד]: הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו.

אמר אברהם: דומה ששכח ולבסוף נזכר שהרי כתב ענין אחר בהל' שבועות.

 

הלכה כח

נדר במה שכתוב בה הרי זה אסור, שהרי כתוב בה איסר ונדר. נטלה בידו ונדר בה הרי זה כמי שנדר במה שכתוב בה.

 

הלכה כט

האומר לחברו נשכים ונשנה פרק עליו להשכים ולקרות, שזה כמו נדר הוא, ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר.

 

הלכה ל

האומר לאשתו: הרי את עלי כאמי או כאחותי או כערלה או ככלאי הכרם הרי זה כאומר על הפירות: הרי אלו כבשר חזיר. כשם שהוא מותר לאוכלן, כמו שביארנו כך מותר באשתו. אבל אם אמר לה: הריני מודר ממך הניה או הנאת תשמישך אסורה עלי הרי זו אסורה עליו, כמו שיתבאר.