לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נדרים פרק י

הלכות נדרים פרק י

הלכה א

הנודר או הנשבע: שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך. שאיני טועם יום אחד -אסור מעת לעת משעת נדרו. לפיכך הנודר: שאני טועם היום, אע"פ שהוא מותר משתחשך לא יאכל משתחשך עד שישאל לחכם, גזירה: שמא ישבע פעם אחרת יום אחד ויאכל משתחשך, שהרי אין כל העם יודעים הפרש שבין זה לזה.

 

הלכה ב

נדר שאני טועם יום הרי זה ספק ואסור מעת לעת כאומר יום אחד, ואם אכל אחר שחשיכה אינו לוקה, שאני טועם שבת זו הרי זה אסור בשאר ימי השבת וביום השבת, והרי הוא מותר מאחד בשבת. שאני טועם שבת אחת הרי זה אסור שבעה ימים מעת לעת. אמר שבת סתם ולא פירש לא אחת ולא זו הרי ספק ואסור שבעה ימים מעת לעת, ואם אכל אחר שבת אינו לוקה כמו שבארנו.

 

הלכה ג

שאני שותה חדש זה אסור בשאר ימי החדש, אבל ביום ראש חודש יהיה מותר, אף על פי שהיה חדש חסר. שאני טועם חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת. נדר חדש סתם אסור שלשים יום מעת לעת מספק.

 

הלכה ד

שאני אוכל בשר שנה זו, אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אין אסור אלא אותו היום וביום ראש השנה מותר, וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי. שאני אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום, ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. שאני אוכל שנה הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום מספק, כמו שבארנו.

 

הלכה ה

שאני שותה יין שבוע זה אסור בשאר שני השבוע ובשנת השמטה, ואינו מותר אלא מראש השנה של מוצאי שביעית. שאני שותה יין שבוע אחד אסור שבע שנים גמורות מיום ליום. אמר: יובל זה אסור בשאר שני היובל ובשנת חמשים עצמה.

 

הלכה ו

שאני שותה יין עד ראש אדר, אם היתה שנה מעוברת ולא ידע שהיא מעוברת כשנדר  אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר ראשון, ואם נדר עד סוף אדר הרי זה אסור עד סוף אדר שני. ואם ידע שהשנה מעוברת ונדר עד ראש אדר אסור עד ראש אדר שני.

 

[השגת הראב”ד]: שאני שותה יין עד סוף אדר הרי זה אסור עד סוף אדר שני.

אמר אברהם: הגרסאות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר (שני) [ראשון] ובנוס' ירושלמית מצאתי [ג"כ] אדר הראשון וזו הנוסחא ערבה עלי כי איני יודע מה בין ראש אדר לסוף אדר מעתה אי לא ידע דמיעבר ראש אדר וסוף אדר דראשון קאמר לדברי הכל ואי ידע דמיעבר הא קיי"ל כר' יהודה דאמר סתם הראשון קאמר בין ראש אדר בין סוף אדר.

 

הלכה ז

האוסר עצמו בדבר עד הפסח, בין שאמר: עד פני הפסח בין שאמר: עד  אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד, ואם אמר: עד שיהיה הפסח הרי אסור עד שיצא הפסח. אמר: עד הקציר או עד הבציר, או שאמר: עד שיהיה הבציר או הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע.

 

הלכה ח

זה הכלל: כל שזמנו קבוע ונדר עדיו אין אסור אלא עד שיגיע, ואם נדר עד שיהיה הרי זה אסור עד שיצא. וכל שאין לו זמן קבוע, כגון זמן הקציר והבציר, בין שנדר עדיו בין שנדר עד שיהיה אינו אסור אלא עד שיגיע.

 

הלכה ט

האוסר עצמו בדבר עד הקיץ הרי אסור עד שיתחילו אנשי המקום שנדר בו להכניס כלכלות תאנים. עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים, אבל לא קציר שעורים. פירש ואמר: עד שיעבור הקיץ הרי זה אסור עד שיכפלו העם רוב המחצלאות שבמוקצה שמיבשין עליהם תאנים וענבים לעשותם גרוגרות וצמוקים. הכל לפי מקום נדרו של נודר.

 

הלכה י

כיצד?

הרי שנדר בבקעה ואסר עצמו בדבר עד הקיץ ועלה להר אינו מסתכל בקיץ של מקום שהוא בו עתה אם הגיע אם לא הגיע, אלא בקיץ של מקום שנדר בו ועליו הוא סומך. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה יא

האוסר עצמו בדבר עד הגשם הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בארץ ישראל ראש חדש כסליו. הגיע זמן הגשמים הרי זה מותר, בין ירדו גשמים בין לא ירדו, ואם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשון הרי זה מותר. ואם אמר עד הגשמים הרי זה אסור עד שירדו הגשמים, והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכין לה מכ"ג במרחשון ואילך. ואם פירש ואמר: עד שיפסקו הגשמים הרי זה אסור עד שיעבור הפסח בארץ ישראל ובמקומות שהם כמותה.

 

[השגת הראב”ד]: האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו' שהוא ר"ח כסליו

אמר אברהם: יראה לי כי יש כאן שבוש והיה לו לומר עד הגשם זמן הגשם שהוא י"ז במרחשון כר' יוסי בין ירדו בין לא ירדו ואי אמר עד הגשמים אסורין עד שירדו גשמים מזמן רביעה שנייה שהיא מכ"ג במרחשון.

 

הלכה יב

מי שהדיר את אשתו במרחשון ואמר לה: שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סכות הרי זו אסורה ליהנות לו מיד, גזירה: שמא תלך. ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח הרי זה לוקה. עבר הפסח אע"פ שהלך התנאי הרי זה אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה, אלא נוהג בה איסור עד החג כמו שנדר, ואף על פי שתלה הנדר באיסור זמן שעבר. וכן כל כיוצא בזה. ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו.

 

[השגת הראב”ד]: עבר הפסח אע"פ שעבר התנאי וכו' ולהניחה שתלך ותהנה אלא נוהג בה איסור

אמר אברהם: חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן דאפילו רב יהודה דמחמיר ועליה מקשינן ממתני' מתרץ להאי בל יחל דאי אתהני קודם הפסח קאמר אבל לאסור בהנאתו בדלא הלכה לפני לא אמר אלא ודאי אי נהנית לו קודם הפסח חייב למנעה מלילך לבית אביה עד החג כדי שלא יחול עליו בל יחל למפרע.

 

הלכה יג

 

אמר לה: שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד, ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה ואסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח.