לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נדרים פרק ד

הלכות נדרים פרק ד

הלכה א

נדרי אונסין ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרים, כדרך שבארנו בשבועות. הרי שהדירוהו האנסין והמוכסין ואמרו לו: נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס, ונדר ואמר: הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי הרי זה מותר בכל, ואע"פ שהוסיף על מה שבקשו ממנו. וכן אם בקשו ממנו שידור שלא תהנה אשתו לו, ונדר שלא תהנה לו אשתו ובניו ואחיו כולן מותרין, וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ב

ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר, כגון שישים בלבו שיהיו אסורין עליו אותו היום בלבד, או אותה שעה וכן כיוצא בזה, וסומך על דברים שבלבו, הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להן אין פיו ולבו שוין, כמו שבארנו בשבועות.

 

הלכה ג

וכן נדרי זרוזין – מותרין. כיצד?

כגון שהדיר חברו שיאכל אצלו, ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין. וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע, והלוקח נדר שלא יקחנו אלא בשקל, ורצו בשלשה דינרין שניהן פטורין, וכן כל כיוצא בזה. לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חברו ולא גמר בלבו.

 

הלכה ד

ומנין שאפילו ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרים, שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן?

תלמוד לומר: לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין.

 

הלכה ה

מי שנדר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתירו. ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות: שאין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות, במקום שאין חכם ובלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר, וכן שאר הענינות שפירשנו בשבועות כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות.

 

הלכה ו

ואין מתירין הנדר עד שיחול כשבועה.

 

הלכה ז

וכשם שנשאלים על נדרי האיסר ומתירין אותו, כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירין אותו, בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח. ואין נשאלין על התמורה.

 

הלכה ח

וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות הדומין לנדרי האיסר.

 

הלכה ט

מי שנדר ושמע חברו ואמר: ואני, ושמע שלישי ואמר: ואני, ונשאל הראשון על נדרו והותר הותרו כולן. נשאל האחרון והותר האחרון מותר וכולן אסורין. נשאל השני והותר השני ושל אחריו מותרין והראשון אסור.

 

הלכה י

וכן המתפיס דברים הרבה בנדר, כגון שנדר על הפת והתפיס הבשר, ונשאל על הפת והותר בה הותר הבשר. נשאל על הבשר והותר בו לא הותר הפת.

 

הלכה יא

הנשבע או הנודר: שאיני נהנה לכולכם, ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם והתירו הותרו כלם, שהנדר שהותר מכללו הותר כולו. אמר: שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן, הותר אחרון האחרון מותר וכולן אסורין. שאיני נהנה לזה, לזה, לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד, וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה יב

נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, או שנדר ואין ידוע באי זה מהן נדר פתח אחד לכולן.

 

הלכה יג

הנודר מאנשי העיר ונשאל לחכם שבעיר, או שנדר מישראל והרי הוא נשאל לחכם שבישראל הרי נדרו מותר.

 

הלכה יד

האומר: פירות אלו אסורין עלי היום אם אלך למחר למקום פלוני הרי זה אסור לאכלם היום, גזירה: שמא ילך למחר לאותו מקום. ואם עבר ואכלן היום והלך למחר – לוקה, ואם לא הלך אינו לוקה.

 

הלכה טו

אמר הרי הן אסורין למחר אם אלך היום למקום פלוני הרי זה מותר לילך היום לאותו המקום ויאסרו עליו אותן הפירות למחר. וכן כל כיוצא בזה, מפני שאדם זהיר בדבר האסור שלא לעשותו, ואינו זהיר בתנאי שגורם לאסור דבר המותר.

 

הלכה טז

 

הנודר לצום עשרה ימים באי זה יום שירצה, והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול הרי זה אוכל ופורע יום אחר, שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר. נדר שיצום היום ושכח ואכל משלים לצום. נדר שיצום יום אחד או שנים, וכשהתחיל לצום שכח ואכל אבד תעניתו וחייב לצום יום אחר.