לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נזירות פרק י

הלכות נזירות פרק י

הלכה א

אין אדם מגלח תגלחת אחת ועולה לו לנזרו ולצרעתו, ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע אינו דוחה את הנזירות. לפיכך מי שנזר שנה אחת והיה בכל השנה הזאת ספק מצורע וספק טמא מת, או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק הרי זה מונה שבעה ימים ומזה בשלישי ושביעי ואינו מגלח בשביעי, ואינו יכול לשתות ביין ולהטמא למת אלא לאחר ארבע שנים. ואוכל בקדשים לאחר שתי שנים, מפני שהוא צריך לגלח ארבע תגלחיות: תגלחת טהרה ותגלחת טומאה מספק ושתי תגלחיות שמגלח המצורע, שהרי הוא ספק מצורע.

 

הלכה ב

תגלחת ראשונה מגלח אותה אחר שנה ראשונה ומגלח בה ראשו וזקנו וגבות, עיניו ומטהר בעץ ארז ואזוב וצפרים כשאר מצורעים. אם אינו טמא מת ולא מצורע הרי היא תגלחת טהרה של נזירותו, ואם הוא מצורע ודאי בשנה ראשונה הרי היא תגלחת ראשונה של מצורע. ושוהה שנה אחרת כמנין ימי הנזירות ואח"כ מגלח תגלחת שניה של מצורע. שאינו יכול לגלח אחר שבעה כשאר מצורעין שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה ושנה שניה זו הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח. ומאחר שגלח שתי תגלחיות אלו שלמה טהרת הצרעת ומותר לאכול בקדשים. ושוהה שנה שלישית ואחר כך מגלח תגלחת שלישית שמא מצורע ודאי היה בשנה ראשונה ולא היה טמא מת ושנה ראשונה לא עלתה לו מפני שהיא ימי חלוטו ושנה שניה לא עלתה לו מפני שהיא ימי ספירו של מצורע שבין תגלחת ראשונה ושניה לפיכך צריך לשהות שנה שלישית בנזירותו ומגלח תגלחת שלישית לנזירותו והיא תגלחת טהרה, או שמא טמא מת ודאי היה ומצורע ודאי ואין תגלחת אחת עולה לנזירותו ולצרעתו ונמצאת תגלחת ראשונה ושניה תגלחת צרעת, ותגלחת שלישית תגלחת טומאה ואין אחת משלש שנים עולה, שהרי השלישית תגלחת טומאה לפיכך צריך לשהות שנה רביעית בנזירות ומגלח תגלחת רביעית. ושערו בכל תגלחת ספק אסור בהנייה מספק, ששער נזיר שנצטרע מותר בהנייה.

 

[השגת הראב”ד]: ותגלחת ראשונה מגלח אותה אחר שנה וכו' כשאר מצורעים שמא אינו מצורע אלא טמא מת

אמר אברהם: כל זה אינו מספיק שאילו כן לבסוף שבעה לאחר שהזה ושנה היה מגלח ממה נפשך שאם לא היה מצורע היה מגלח תגלחת טומאה בסוף שבעה אילו נטמא בסוף שבעה ממש ודבריו אינן אלא כשנטמא בתחלת שבעה ימים האחרונים של שנה ראשונה שכבר ספר שבעה ימי טומאה ותגלחת הראשונה שבסוף שנה הראשונה אם לא היה מצורע עלתה לו תגלחת טומאה ומתחיל נזירות טהרה ואינו רשאי לגלח כל אותה שנה שנייה אבל אם היה בסוף שנה ממש לא הצריכו לו ארבע שנים ואפילו נאמר שמא מצורע טמא היה וכיון שהתחיל בנזירות קודם שנצטרע אע"פ שבסוף צרעתו נטמא סותר את הקודמים והנה הוא צריך שתי תגלחות אחת לספירו ואחת לטומאתו ואינה עולה תגלחת אחת לשתיהן אפילו כן אינו צריך שנה שנייה כלה לתגלחת שנייה כדי שיכלו שתי תגלחיות של מצורע אבל יספיק לו בשלש שנים ושבעה ימים תגלחת ראשונה בסוף שנה תגלחת שנייה בסוף שבעה ימים תגלחת שלישית בסוף שנה שנייה רביעית בסוף שנה שלישית.

 

הלכה ג

וכן אם נדר עשר שנים נזירות והיה בהן ספק מצורע ונולד לו ספק טומאה בסופן הרי זה אינו שותה ביין עד ארבעים שנה ומגלח ארבע תגלחות אחת בסוף כל עשר שנים: תגלחת ראשונה לספק ימי צרעתו, שניה לספק ימי ספירו של מצורע, שלישית לספק טומאתו, רביעית תגלחת טהרה.

 

הלכה ד

וכיצד מביא זה קרבנותיו?

אם היה עשיר כותב נכסיו לאחרים, שמצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, ואחר כך מביא חטאת העוף ועולת בהמה בתגלחת ראשונה ושניה ושלישית. וכל חטאת עוף מהן לא תאכל מפני שהיא ספק. ומביא בתגלחת רביעית קרבן נזיר טהור שהוא שלש בהמות, כמו שבארנו.

 

הלכה ה

שלש חטאות העוף שמביא בשלש התגלחות: חטאת ראשונה לספק טומאתו, שניה לספק צרעתו, שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה, וכן חטאת שלישית לספק טומאתו, שאין תגלחת אחת עולה לנזרו ולצרעתו ושמא מצורע ודאי וטמא מת ודאי היה שהתגלחת הראשונה והשניה לצרעתו, כמו שבארנו. ותגלחת שלישית תגלחת טומאה ולפיכך צריך להביא קרבן טומאה בשלישית.

 

הלכה ו

שלש עולות בהמה שמביא עמהן, על הראשונה הוא מתנה ואומר: אם טהור אני זו מחובתי, ואם טמא אני הרי היא נדבה. וכן הוא אומר בשניה ובשלישית.

 

[השגת הראב”ד]: שלש עולות בהמה שמביא עמהן וכו' ואם מוחלט הייתי עולה ראשונה חובת מצורע

אמר אברהם: זה אי אפשר שאין למצורע עולה בתגלחת ראשונה ולא שם קרבן אלא אם מוחלט הייתי עולה ראשונה נדבה ושניה ושלישית אחת לספק ספירו ואחת לספק טומאתו ואם טהור מטומאת מת הייתי ודאי מצורע עולה ראשונה נדבה והשניה והשלישית חובה לספירת מצורע ורביעית לטהרתו ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה נדבה והשניה ושלישית אחת לספירו ואחת לטומאתו וזו לטהרתו ואם טהור הייתי ולא מצורע הייתי הראשונה חובה וכולן נדבה.

 

הלכה ז

ומביא קרבן טהרה בתגלחת רביעית, ואומר ומתנה: אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה הראשונה חובה וכן השניה: אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות ושלישית ורביעית נדבה, והשאר קרבן טהרתי, ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת, ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה.

 

[השגת הראב”ד]: וזה קרבן תגלחת טהרה אבל האשה והעולה אין מעכבין

אמר אברהם: זה אינו כן שהאשם לדברי הכל מעכב מלמנות נזירות של טהרה ובגמרא מקשה והא איכא אשם ר"ש היא דאמר מייתי ומתנה פירוש מייתי לשלמים דקא סבר מביאין קדשים לבית הפסול ומייתי שלמים לקדושת אשם ונפסלין מגבול אשם ואילך.

 

הלכה ח

אבל האשם והעולה אינן מעכבין לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת. נמצאת אומר: אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפורין וחטאת העוף היא חטאתו, ולא תאכל מפני שהוא ספק, ועולת בהמה שעמה מקרבן תגלחת טהרה כדי שיגלח על הבהמה. ואם טמא מת הוא הרי עולת בהמה נדבה. ואם אינו מצורע וטמא מת הוא חטאת העוף קרבן נזיר שנטמא ועולת בהמה נדבה, והרי הביא קרבן טהרה באחרונה. ואם אינו טמא מת ולא מצורע עולת בהמה שהביא בתגלחת הראשונה היא מחובת תגלחת, וחטאת העוף באה על ספק והרי לא נאכלת.

 

הלכה ט

במה דברים אמורים שהוא מגלח ארבע תגלחות?

כשהיה קטן או אשה, אבל האיש אינו מגלח מספק לא תגלחת טומאה ולא תגלחת צרעת, שמא טהור הוא ונמצא מקיף פאת ראשו שלא במקום מצוה לפיכך אינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד, שאין ארבע תגלחות אלו לעכב אלא למצוה.

 

הלכה י

נזיר שנצטרע ודאי ונטמא בספק, כיצד הוא עושה?

אחר שיטהר מצרעתו מזה בשלישי ובשביעי ומגלח תגלחת טומאה ומתחיל למנות נזירותו כלה, שהרי נפלו הימים הראשונים בספק טומאה שנטמא ומביא קרבן טהרה ושותה ביין. ומאחר שיביא קרבן צרעת אוכל בקדשים.

 

הלכה יא

נטמא ודאי והיה מצורע בספק וטהר מספק צרעתו מונה ימי נזירותו שלימה ואחר כך מגלח תגלחת הנגע, שאין תגלחת ספק נגעו דוחה נזירות. ואח"כ מונה שבעת ימים שבין תגלחת מצורע הראשונה לתגלחת שניה ומגלח ומביא קרבנותיו ואוכל בקדשים ומזה בשלישי ושביעי. ואח"כ מונה שבעה אחרים לטומאת מת ומגלח תגלחת טומאה ואחר כך מונה נזירותו כולה.

 

הלכה יב

וכן אם היה טמא ומצורע בודאי, לאחר שיטהר מצרעתו מגלח תגלחת צרעת הראשונה ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח ראשו וזקנו בשביעי והיא תגלחת שניה של צרעת ומביא קרבנותיו בשמיני ואוכל בקדשים. וסופר שבעה ומגלח תגלחת טומאה ואחר כך סופר ימי נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה ושותה ביין.

 

הלכה יג

למה סופר שבעה?

שאין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי ספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע.

 

הלכה יד

האומר: הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה וכיוצא בזה הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא. אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר אלהיו על ראשו קדש הוא לה'. ושקלו הכתוב כנביא (שנאמר:) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים.

 

 

סליקו להו הלכות נזירות בס"ד.