לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות נזירות פרק ח

הלכות נזירות פרק ח

הלכה א

תגלחת הטהרה כיצד?

היא כשיגמור הנזיר ימי נזירותו מביא שלש בהמות: כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים. הביא שלשתן ולא פירש הראויה לחטאת תקריב חטאת והראויה לשלמים שלמים, והראויה לעולה עולה. ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סולת. אופה מהן עשרים חלה עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות ומושח העשרים ברביעית שמן ושעור זה הלכה למשה מסיני ומביא העשרים בכלי אחד.

 

הלכה ב

ושוחט החטאת תחלה, ואחר כך העולה, ואחר כך שלמים, ואח"כ מגלח, ואם גלח אחר ששחט החטאת או העולה – יצא. ומבשל השלמים או שלקן ולוקח מן הרוטב של זבחי השלמים ונותן על השער, ואחר כך משליכו לאש תחת דוד השלמים, ואם השליכו תחת החטאת יצא.

 

הלכה ג

והיכן מגלח שערו?

בעזרת הנשים בלשכת הנזירים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית ושם מבשלין את שלמיהן ומשליכין שערן לאש, ואם גלח במדינה – יצא. ובין שגלח במדינה ובין שגלח במקדש תחת הדוד הוא משליך שערו ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח, שנאמר: פתח אהל מועד. לא שיגלח כנגד הפתח, שזה בזיון מקדש הוא.

 

הלכה ד

ואח"כ נוטל הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים.

 

הלכה ה

נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער, ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנותיו וישתה ויטמא. ואם הביא קרבנותיו ולא גלח ראשו אין התגלחת מעכבת, אלא שותה ומטמא לערב. שמשיזרק עליו אחד הן הדמים הותר אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף, שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב.

 

הלכה ו

אע"פ שאין התגלחת מעכב עליו מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרובה. ונזיר שגלח בלא תער, או שגלח ושייר שתי שערות לא עשה כלום ולא קיים מצות גלוח, בין נזיר טהור בין נזיר טמא.

 

הלכה ז

גלח והניח שתי שערות וצמח ראשו כולו וחזר וגלחו עם אותן שתי השערות, או שגלח אחת ונשרה אחת הרי זה קיים מצות גלוח, נשרה אחת וגלח אחת אין כאן מצות גלוח.

 

הלכה ח

גלח על השלמים ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. גלח על החטאת ונמצאת שלא נשחטה לשם חטאת, ואח"כ הביא השלמים והעולה והקריבן כמצותן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו.

 

הלכה ט

גלח על העולה ועל השלמים ונשחטו שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנות אחרות להקריבן לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו.

 

הלכה י

גלח על שלשתן ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן.

 

הלכה יא

כל מקום שאמרו תגלחתו פסולה הרי הוא כמי שנתגלח בתוך ימי נזירותו שהוא סותר שלשים יום, כמו שבארנו, ונמצא מונה שלשים יום אחר התגלחת הפסולה ויביא קרבנותיו.

 

הלכה יב

שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן כשרים ואין עולים לבעלים לשם חובה. ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם ולא מתנות ולא זרוע.

 

הלכה יג

שלש בהמות אלו והלחם הבא עמהם הכל מן החולין כשאר נדרי הקדש, כמו שיתבאר במקומו.

 

הלכה יד

האומר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר, ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין.

 

הלכה טו

האיש שנדר בנזיר יש לו להביא קרבנות אביו לעצמו ומגלח עליהם, ואין האשה מגלחת על קרבנות אביה. ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא. כיצד?

מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות לקנות בהן קרבנותיו ומת והניח המעות סתומין, ואמר אחרי מות אביו: הריני נזיר על מנת שאביא קרבנותי ממעות שהפריש בהן אבי לקרבנותיו הרי זה מביא מהן קרבנותיו. וכן אם היה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומין ומת האב, ואמר הבן אחר מות אביו: הריני מגלח על מעות אבי הרי זה מביא קרבנותיו מהן, אבל אם לא אמר יפלו המעות לנדבה. מת האב והניח בנים רבים חולקים המעות הסתומים מפני שהיא ירושה להן ויש לכל אחד מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים.

 

הלכה טז

בין שהיה האב נזיר עולם והבן נזיר זמן קצוב, בין שהיה האב נזיר זמן קצוב והבן נזיר עולם הרי זה מגלח ומביא קרבנותיו ממעות נזירות אביו.

 

הלכה יז

הפריש האב מעות להביא בהן קרבנות טומאה ומת אין הבן מביא בהן קרבנות טהרה. וכן אם הפרישן האב לקרבן טהרה אין הבן מגלח עליהן תגלחת טומאה, שדברים אלו הן ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו.

 

הלכה יח

האומר הרי עלי לגלח נזיר חייב להביא קרבנות תגלחת טהרה ומקריבן על יד איזה נזיר שירצה. אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר, או אם אמר: הרי עלי לגלח חצי נזיר הרי זה מביא חצי הקרבנות לאיזה נזיר שירצה, ואותו נזיר משלים קרבנותיו משלו. אבל אם אמר: הרי עלי קרבנות חצי נזיר הרי זה מביא קרבנות נזיר שלם, שאין לנו חצי נזירות.

 

[השגת הראב”ד]: אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר וכו' אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר

אמר אברהם: אינו מחוור זה ואין זה לשון הגמ' ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח וכו' אבל לשון הגמרא שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי מביא קרבנות נזיר שלם שאין לנו חצי נזיר אבל כשאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר או הרי עלי קרבנות חצי נזיר הנזיר נזיר שלם אבל הוא לא חייב עצמו אלא בחצי קרבנותיו שהחצי שאמר לחייב עצמו אמר שבו פתח תחלה אבל כשאמר תחלה קרבנות כל קרבנות קאמר וכשאמר חצי נזיר לא כלום קאמר שאין לנו חצי נזיר ואין קרבנות לחצי נזיר ואפשר לבעל הגמרא שכך כיון.

 

הלכה יט

האומר: הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ושמע חברו ואמר: ואני הרי חברו נזיר ואינו חייב לגלח נזיר אחר, שהרי לא התפיס עצמו אלא בנזירות. ואם אמר: ואני, ועלי לגלח נזיר הרי זה חייב. ואם היו פקחין מביא כל אחד מהן קרבנות על ידי חברו, ואם לא עשו כן חייבים לגלח נזירות אחרים.

 

הלכה כ

 

האומר: הרי עלי לגלח חצי נזיר, ושמע חברו ואמר: ואני, ועלי לגלח חצי נזיר זה מביא חצי קרבנותיו של זה וזה מביא חצי קרבנותיו של זה וכל אחד מהן משלים קרבנותיו אם היו פקחין, ואם לאו זה מביא חצי קרבנות מאיזה נזיר שירצה וזה מביא קרבנות מאיזה נזיר שירצה.