לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות איסורי ביאה פרק יא

הלכות איסורי ביאה פרק יא

הלכה א

כל שאמרנו בנדה וזבה ויולדת הוא דין תורה, וכמשפטים אלו היו עושין כשהיו בית דין הגדול מצויין. והיו שם חכמים גדולים שמכירים הדמים ואם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזיבה יעלו לבית דין וישאלו, כמו שהבטיחה תורה עליהן, שנאמר: כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין דם נדה לדם זיבה. ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה ומשמרות וסתותיהן וסופרות תמיד ימי הנדה וימי הזיבה.

 

הלכה ב

וטורח גדול יש במנין הימים ופעמים רבות יבואו לידי ספק. שאפילו ראתה הבת דם ביום הלידה, מאותו היום מתחילין למנות לה ימי נדה וימי זיבה, כמו שביארנו. ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה אלא בת י' ימים. שאם ראתה ביום שנולדה הרי זו נדה שבעת ימים ושלשת ימים סמוך לנדתה, הרי י' ימים. הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפילו ראתה והיא קטנה.

 

הלכה ג

ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה. לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.

 

הלכה ד

ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא יתירה על זה, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל: שכל בת ישראל שרואה דם אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה ז' ימים נקיים, ואפילו ראתה בעת נדתה, בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יתר משיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים כזבה גדולה, וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה.

 

הלכה ה

וכן כל היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעת ימים נקיים, כמו שביארנו. ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב, שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת, אע"פ שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים, וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, אלא כל דם שתראה האשה, בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא וסופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם.

 

הלכה ו

ודין זה בימי הגאונים נתחדש, והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל. שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו ז' נקיים, אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזיבה, כמו שביארנו.

 

הלכה ז

ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג.

 

הלכה ח

וכן דין דם בתולים בזמן הזה: שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש. וכל זמן שתראה הדם מחמת המכה הרי היא טמאה, ואחר שיפסוק הדם סופרת ז' ימים נקיים.

 

הלכה ט

יתר על זה: כל בת שתבעוה להנשא ורצתה שוהה שבעת ימים נקיים מאחר שרצתה ואחר כך תהיה מותרת להבעל, שמא מחמודה לאיש ראתה דם טיפה אחת ולא הרגישה בה. בין שהיתה האשה גדולה בין שהיתה קטנה צריכה לישב ז' נקיים מאחר שרצתה, ואח"כ תטבול ותבעל.

 

[השגת הראב"ד דין]: כל בת שתבעוה להנשא וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל כל ראתה שהוא מוזכר בכאן טעות גדולה מן הסופר שאפילו בלא הרגשה היא טמאה ודאי והאי ראתה רצתה היא. עד כאן לשונו.

 

הלכה י

וכל הדברים האלו חומרא יתירה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי הגמרא ואין לסור ממנה לעולם. לפיכך כל אשה שרצתה כשתבעוה להנשא לא תנשא עד שתספור ותטבול. ואם נשאת לתלמיד חכם מותרת להנשא מיד ותספור מאחר שנשאתו ותטבול. שתלמיד חכם יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואם נשאת לת"ח וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל מה שחילק זה בין ת"ח לשאר בני אדם הוציא אותו ממה שאמרו כי מיקלע רב נחמן לשכנציב הוה אמר מאן הויא ליומא ואקשו עליה מדרבא תבעוה לינשא ונתפייסה ושני דמודע לה מעיקרא והדר אקשי ליה מדראב"י כל הנושא אשה במקומות הרבה על זה נאמר ומלאה הארץ זמה ושני ליה רבנן קלא אית להו ואבע"א רבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו והוא סובר שמתייחדין היו עמהן אחר נישואין ולא בועלין ואני איני אומר כן אלא כיון שהנשים היו מיוחדות להם ולכשירצו ישאום פת בסלו הוא ואתרתי קושייתא קא מתרץ לה והא מעשה דבריה דרבינא בי רב חביבא צורבא מרבנן הוה וחש ליה לדרבנן ועוד חופה דאיסורא היכי הוו עבדי וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד עמה. עד כאן לשונו.

 

הלכה יא

דין הכתמים בזמן הזה כמו שביארנו ואין בדבר חידוש ולא מנהג אלא כל כתם שאמרנו שהיא טהורה הרי היא טהורה, וכל כתם שאמרנו טמאה (אם אין בכתם שיעור כדי לחוש לזיבות) סופרת שבעת ימים מיום שנמצא בו הכתם. ואם היה שיעור הכתם כדי לחוש לזיבות סופרת שבעת ימים מאחר יום שנמצא בו הכתם, שאין הרואה דם כרואה כתם.

 

[השגת הראב"ד דין]: דין הכתמים וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל זה שבוש גדול וזהו שאמרנו כתמים צריכין הפסק טהרה ונקיים בעינן ואחר יום מציאה היא מונה. עד כאן לשונו.

 

הלכה יב

וכן כל מה שאמרנו ביולדת שאמו טהורה הרי היא טהורה בזמן הזה. וכן האשה שראתה לובן או דם ירוק, או שהשליכה חתיכה אדומה שאין עמה דם הרי היא טהורה אף בזמן הזה. שלא החמירו אלא ברואה דם טמא, [ואין זה דם טמא].

 

[השגת הראב"ד דין]: כל מה שאמרנו ביולדת וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל אין אני אומר כן שהרי בצורת הפנים אמו טמאה לידה ומי יכיר בצורות ויטהר עכ"ל

 

[השגת הראב"ד דין]: הרי היא טהורה וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל גם זה טעות שהרי אמרו אין פתיחת הקבר בלא דם הילכך טמאה. עד כאן לשונו.

 

הלכה יג

וכן אם היתה בה מכה והיה הדם שותת ממנה, או שבא הדם עם מימי רגלים הרי זו טהורה ולא נתחדש דבר אלא ספירת שבעת ימים נקיים לכל רואה דם טמא, כמו שאמרנו, ושיהיו כל מראה דמים טמאים.

 

הלכה יד

זה שתמצא במקצת המקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה אף ע"פ שלא ראתה דם אלא יום אחד, ואחר השבעה תשב שבעת ימים נקיים אין זה מנהג, אלא טעות הוא ממי שהורה להם כך ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל. אלא אם ראתה יום אחד סופרת אחריו ז' (נקיים) וטובלת בליל ח' שהוא ליל שני שלאחר נדתה ומותרת לבעלה.

 

הלכה טו

וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה אין זה מנהג, אלא טעות הוא באותן התשובות ודרך אפיקורוסות באותן המקומות ומן הצדוקין למדו דבר זה. ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור ז' ימים נקיים בלבד, כמו שביארנו.

 

הלכה טז

אין האשה עולה מטומאתה ויוצא מידי ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר ולא יהיה דבר חוצץ בין בשרה ובין המים. ובהלכות מקואות יתבאר המקוה הכשר והפסול, ודרך הטבילה ומשפטי החציצה. אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא אחר הרחיצה כמות שהיתה קודם הרחיצה בכרת. שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעיין או בימים שהם כמעיין, כמו שיתבאר בהלכות מקואות.

 

הלכה יז

כל ז' ימים נקיים שבזמן הזה אע"פ שהן ספק, אם טבלה בהן כאילו לא טבלה, ואם טבלה בשביעי אף על פי שאסור לעשות כן לכתחלה שמא יבוא לבעול בשביעי אחר הטבילה, הואיל וטבלה בזמנה אפילו היתה זבה ודאית הרי זו עלתה לה טבילה.

 

הלכה יח

ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימים נקיים אלו ואע"פ שהיא בכסותה והוא בכסותו ולא יקרב לה ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה. ולא יאכל עמה בקערה אחת.

כללו של דבר: ינהוג עמה בימי ספירה כמו שינהוג בימי נדה, שעדיין היא בכרת עד שתטבול, כמו שביארנו.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואסור לאדם שידבק וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל אנו נוהגים אפילו על שלחן אחד וכן כתב רב אחא ז"ל.

 

הלכה יט

 

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת הכוס והצעת המטה בפניו, גזירה: שמא יבוא לדבר עבירה. ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת ולא יגע בבשרה מפי הרגל עבירה. וכן בשבעת ימים נקיים לא תעשה לו שלש מלאכות אלו ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה.