לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות איסורי ביאה פרק יב

הלכות איסורי ביאה פרק יב

הלכה א

ישראל שבעל גויה משאר האומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר: לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה. וכן מפורש על ידי עזרא: ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו.

 

הלכה ב

ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות, אבל הבא על הגויה דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבא להתחתן. ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום גויה ומשום זונה. ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה אינו חייב אלא משום גויה. וכל חיובין אלו מדבריהן.

 

הלכה ג

במה דברים אמורים?

כשהיה הבועל ישראל, אבל כהן הבא על הגויה לוקה מן התורה משום זונה, ואחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית. ובבעילה בלבד לוקה שהרי אינה בת קידושין.

 

הלכה ד

כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיא, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא. ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי.

 

[השגת הראב"ד דין]: כל הבועל גויים וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל במה דברים אמורים? שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין. עד כאן לשונו.

 

הלכה ה

ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר: ואת האשה אל קבתה, אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה. ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו. והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו, אבל מכין אותו מכת מרדות.

 

הלכה ו

לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר: כי חלל יהודה קדש י"י אשר אהב ובעל בת אל נכר. יכרת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה. אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לי"י צבאות הנה למדת, שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר: ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה'.

 

הלכה ז

עון זה אע"פ שאין בו מיתת בית דין אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו: שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב, אף על פי שהוא ממזר, והבן מן הגויה אינו בנו, שנאמר: כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי י"י.

 

הלכה ח

ודבר זה גורם להדבק בגויים שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי י"י ולמעול בו.

 

הלכה ט

גוי הבא על בת ישראל אם אשת איש היא נהרג עליה ואם פנויה היא אינו נהרג.

 

הלכה י

אבל ישראל הבא על הגויה בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה בין אשת איש ואפילו היה קטן בן ט' שנים ויום אחד כיון שבא על הגויה בזדון הרי זו נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו.

 

הלכה יא

העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל הגויים ולכלל ישראל לא באו, לפיכך השפחה אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו, והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו, שנאמר: אם אדוניו יתן לו אשה.

 

הלכה יב

ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אלא אם כן היתה נחרפת לאיש, כמו שביארנו.

 

הלכה יג

אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי י"י, שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים. הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה.

 

הלכה יד

הבא על שפחה ואפילו בפרהסיא ובשעת עבירה אין הקנאין פוגעין בו וכן אם לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מן התורה, שמעת שטבלה וקבלה מצות יצתה מכלל הגויים.

 

הלכה טו

נתערב ולד ישראלית בולד שפחה הרי שניהן ספק וכל אחד מהן ספק עבד, וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם. ואם היה הבן ההוא (בן) האדון של עבד כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרין לבא בקהל.

 

הלכה טז

היו התערובות בנות הרי שתיהן ספק שפחות והבא על כל אחת מהן הולד ספק עבד. וכן אם נתערב ולד גויים בולד ישראלית מטבילים את שניהן לשם גירות וכל אחת מהן ספק גיורת.

 

הלכה יז

כל הגויים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה, והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר: הקהל חוקה אחת יהיה לכם ומותרין להכנס בקהל י"י מיד, והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל וישא הישראלי גיורת ומשוחררת, חוץ מד' עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל דבר, אלא לענין ביאה בקהל.

 

הלכה יח

וכיצד דינן?

עמון ומואב איסורין איסור עולם זכרים ולא נקבות, שנאמר: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל י"י וגו' הלכה למשה מסיני: שהעמוני הזכר והמואבי הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל אפילו בן בנו עד סוף העולם, אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות.

 

הלכה יט

מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות דור ראשון ודור שני אסורין לבא בישראל ודור שלישי מותר, שנאמר: בנים אשר יולדו להם וגו'.

 

הלכה כ

מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני, מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שני, שנאמר: בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה.

 

הלכה כא

גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני. גר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי.

זה הכלל: באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפחות.

 

הלכה כב

מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל. והדבר ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים, ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות. ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש, שנאמר: וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי תלה הרחקתם במקדש.

 

הלכה כג

והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש. בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש. וכן מפורש בעזרא: ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. הא למדת שלא תלה אותם במקדש.

 

הלכה כד

ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו?

לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם.

 

הלכה כה

 

כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם. ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים הותר הכל, שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב. לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד.