לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות איסורי ביאה פרק טז

הלכות איסורי ביאה פרק טז

הלכה א

פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו – לוקין, שנאמר: לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל י"י ומותרין לישא גיורת ומשוחררת. ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחד מן הספיקות מותרת לו.

 

הלכה ב

הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל, לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות, אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית, שהרי אסורה מן התורה.

 

[השגת הראב"ד דין]: בממזרת ודאית וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל וברייתא זו הביאהו לומר כך פצוע דכא מותר בנתינה ולא אמר בממזרת אלמא אסור בממזרת והאי סברא לא נהירא חדא דמתני' קתני ואינן אסורים אלא מלבא בקהל וממזרת לאו קהל הוא ועוד פצוע דכא כהן שמותר בגיורת דרב ששת הכי פשט להו והלא גיורת לכהן אסורה מדאורייתא היא ושריא ליה דלאו בקדושתיה קאי וה"ה לישראל פסול בממזרת ואי אמרת אמאי קאמר בנתינה ליתני בממזרת אימא לך רבותא קמ"ל דאפילו לרבי יהודה דאמר קהל גרים אקרי קהל גר כשר אבל הני דפסולים לא וכ"ש ממזרת דלאו קהל הוא כלל. עד כאן לשונו.

 

הלכה ג

ואי זהו פצוע דכא?

כל שנפצעו הביצים שלו.

וכרות שפכה?

כל שנכרת הגיד שלו ובשלשה איברין אפשר שיפסל הזכר: בגיד, ובביצים, ובשבילין שבהן תתבשל שכבת זרע, והן הנקראין חוטי ביצים. וכיון שנפצע אחד מג' איברין אלו, או נדך הרי זה פסול.

 

הלכה ד

כיצד?

נפצע הגיד או נדך או שנכרת העטרה או למעלה מעטרה – פסול. ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד – כשר. נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס או כמרזב כשר.

 

הלכה ה

ניקב למטה מעטרה – כשר. ניקבה העטרה עצמה, אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מן הנקב – פסול. נסתם הנקב חזר להכשרו. ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה בתוך העטרה – פסול, שהעטרה כולה מעכבת.

 

הלכה ו

נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע משביל שמשתין בו הרי זה פסול.

 

הלכה ז

נכרתו הביצים או אחת מהן או שנפצעה אחת מהן או שנדוכה אחת מהן או שחסרה או שנקבה  הרי זה פסול. נכרתו חוטי ביצים או אחת או שנדך או נפצע הרי זה פסול.

 

הלכה ח

ניקב חוט מחוטי הביצים לשביל מי רגלים והרי הוא מטיל מים משני מקומות, משביל המים ומשביל שכבת זרע הרי זו כשר.

 

הלכה ט

כל פסול שאמרנו בענין זה כשלא היו בידי שמים, כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן הרי זו כשר לבא בקהל, שכל אלו בידי שמים.

 

הלכה י

אסור להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. אע"פ שנאמר: ובארצכם לא תעשו מפי השמועה למדו: שדבר זה נוהג בכל מקום. וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל בין בגופן בין בגוף אחרים. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום, ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה.

 

הלכה יא

כיצד?

הרי שבא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הביצים, או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין, ואף על פי שלא סרס האחרון אלא מסורס בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור.

 

הלכה יב

המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו הרי זו אסור ואין לוקין עליו. ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד. הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה, או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו, וראוי להכותו מכת מרדות.

 

הלכה יג

 

אסור לומר לגויים לסרס בהמה שלנו, ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה – מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר, ואפילו לבנו הגדול מותר למוכרה, אבל לבנו הקטן אינו מוכרה לו ולא נותנה לו.