הלכות איסורי ביאה פרק כ

הלכה א

כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

הלכה ב

אי זהו כהן מיוחס?

כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד. לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה ולא מן הסנהדרין ומעלה, שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסין.

הלכה ג

חלה בזמן הזה ואפילו בארץ ישראל אינה של תורה, שנאמר: בבואכם אל הארץ ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. וכשעלו בימי עזרא לא עלו כולם. וכן תרומה בזמן הזה של דברי סופרים, ולפיכך אוכלים אותה הכהנים שבזמנינו שהן בחזקה.

[השגת הראב"ד דין]: הכהנים שבזמנינו וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל אף בזמנינו אין כהן אוכל תרומה אלא תרומת ח"ל וכהן קטן אבל תרומת הארץ לא דסבירא לן כרבי יוחנן אליבא דרבי יוסי דאמר ירושה שלישית אין להם. עד כאן לשונו.

הלכה ד

מי שהעידו עליו [שני] עדים שראוהו שהיה אוכל בתרומה של תורה הרי זה מיוחס. ואין מעלין ליוחסין לא מנשיאת כפים ולא מקריאה בתורה ראשון ולא מחילוק תרומה בבית הגרנות ולא על פי עד אחד.

הלכה ה

כהן מיוחס שאמר בני זה כהן הוא אין מעלין אותו ליוחסין על פיו עד שיביא עדים שהוא בנו.

הלכה ו

כהן מיוחס שיצא הוא ואשתו שידענו שהיא כשרה, למדינה אחרת ובא הוא והיא ובנים כרוכין אחריהן ואמר: אשה שיצאת עמי היא זו ואלו בניה אינו צריך להביא עדים לא על האשה ולא על הבנים, מתה ואלו בניה צריך להביא עדים שאלו בניו ואינו צריך להביא עדים על אמן שהיא כשרה, מפני שכבר הוחזק שיצאה מעמנו כאשה כשרה.

הלכה ז

יצא כהן מיוחס למדינה אחרת ובא הוא ואשתו ובניו ואמר: אשה זו נשאתי ואלו בניה צריך להביא ראיה שאשה זו כשרה ואינו מביא עדים שאלו בניה, והוא: שיהיו כרוכין אחריה, ואם בא בשתי נשים והביא ראיה על האחת, אף על פי שהבנים קטנים וכרוכין אחריה צריך להביא ראיה עליהם, שמא בניו מן האחרת הם ונכרכו אחר זו המיוחסת.

הלכה ח

בא הוא ובניו ואמר: אשה נשאתי ומתה ואלו בניה מביא עדים שאותה האשה כשרה היתה ואלו בניה. וכדין הזה דנין בישראל מיוחס ובלוי מיוחס, ואח"כ נעיד על בנו זה שהוא מיוחס כדי שיהיה ראוי לסנהדרין.

הלכה ט

אין מעלין משטרות לכהונה. כיצד?

הרי שהיה כתוב בשטר: פלוני כהן לוה מפלוני והלוהו כך וכך והעדים מלמטה אין מחזיקין בהם כהן זה שהוא מיוחס, שמא לא העידו אלא על המלוה. במה דברים אמורים?

לענין ייחוס, אבל לחזקה שיהיה כהן ככהני זמן זה ויאכל תרומה וחלה של דברי סופרים ובשאר קדשי הגבול מעלין מן השטרות וע"פ עד אחד ומנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון.

הלכה י

וכן כל כהן שאמר בני זה כהן נאמן להאכילו בתרומה ולהיותו בחזקת כהן, ואינו צריך להביא ראיה לא על הבנים ולא על האשה.

הלכה יא

שנים שבאו למדינה, זה אומר: אני וחבירי כהן וזה אומר אני וחבירי כהן, אע"פ שנראין כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין ושניהם בחזקת כהנים. וכן עד שאמר: ראיתי זה שנשא כפיו, או שאכל בתרומה או שחלק על הגורן, או שקרא בתורה ראשון וקרא אחריו לוי מחזיקין אותו בכהונה על פיו. וכן אם העיד שזה קרא שני בתורה אחר כהן מחזיקין אותו בלויה.

הלכה יב

העיד שראה זה שחלק עם אחיו בבית דין תרומה שהניח להן אביהן הכהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו, שמא חלל הוא ולקח חלק ירושתו מתרומה למכרה.

הלכה יג

מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים. ואם נשא או נטמא – לוקה, והנבעלת (לו) ספק חללה.

הלכה יד

ואם היה מסיח לפי תומו – נאמן. כיצד?

מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר: זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתיפו של אבי, הוציאוני מבית הספר והפשיטוני כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב, וחביריי בודלין ממני והיו קוראין אותי: יוחנן אוכל חלות והעלהו רבינו הקדוש לכהונה ע"פ עצמו.

הלכה טו

נאמן גדול לומר זכור אני כשהייתי תינוק וראיתי פלוני טובל ואוכל בתרומה לערב, ומחזיקין אותו בכהונה בעדותו. מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד אחד מעיד לו: שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא. אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי הוא בחזקת אביו.

הלכה טז

מי שהוזחק אביו כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או חלוצה חוששין לו ומורידין אותו. בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו. באו שנים עדים אח"כ והעידו שהוא חלל מורידין אותו מן הכהונה. בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה, שזה האחרון מצטרף לעד ראשון, והרי שנים מעידין שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול, שהשנים כמאה, וישאר כהן בחזקת אביו.

הלכה יז

אשה שלא שהתה שלשה חדשים אחר בעלה וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והיה אחד מהן כהן והשני ישראל הרי זה ספק כהן וכך אם נתערב ולד כהן בולד ישראל והגדילו התערובות כל אחד מהן ספק כהן, ונותנין עליהן חומרי ישראל וחומרי כהנים: נושאין נשים הראויות לכהונה, ואין מטמאים למתים, ולא אוכלין בתרומה, ואם נשאו גרושה מוציאין ואינן לוקין.

הלכה יח

שני כהנים שנתערבו ולדותיהם, או אשת כהן שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת לכהן אחר ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון נותנין לו על הולד חומרי שניהם: הוא אונן עליהם והן אוננין עליו, הוא אין מטמא להם והם אינן מטמאין לו, ועולה במשמרו של זה ושל זה ואין חולק, ואם היו שניהם במשמר אחד ובית אב אחד נוטל חלק אחד.

הלכה יט

במה דברים אמורים?

בזמן שהן באין מכח נישואין, אבל בזנות גזרו חכמים שמשתקין אותו מדין כהונה כלל, הואיל ואינו יודע אביו הודאי, שנאמר: והיתה לו ולזרעו אחריו עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו.

הלכה כ

כיצד?

עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל, שהרי הולד כהן ודאי, ואף על פי כן הואיל ואינו יודע אביו שיתייחס לו, משתקין אותו מדין כהונה ואינו עובד ולא אוכל ולא חולק ואם נטמא למתים או נשא גרושה – לוקה, שאין כאן ספק היתר.