לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות איסורי ביאה פרק ד

הלכות איסורי ביאה פרק ד

הלכה א

הנדה הרי היא כשאר כל העריות, המערה בה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] חייב כרת ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד כשאר עריות. שהבת מתטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה. ודבר זה מפי השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה לטומאת נדות וזבות.

 

הלכה ב

ואחד הבא על הנדה כל שבעת הימים ואפילו לא ראתה אלא יום ראשון ואחד הבא על יולדת זכר כל שבעה או על יולדת נקבה כל ארבעה עשר, או על הזבה כל ימי זובה וספירתה בין שפחה בין משוחררת הכל בכרת, שנאמר: בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה. ובזבה נאמר כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה. וביולדת זכר הוא אומר כימי נדת דותה תטמא, וביולדת נקבה וטמאה שבועים כנדתה.

 

הלכה ג

במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים?

בשטבלה במי מקוה אחר הימים הספורים אבל נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה הבא על אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת. שבימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר: ורחצו במים זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול.

 

הלכה ד

הגויים אין חייבין עליהם משום נדה ולא משום זבה ולא משום יולדת. וחכמים גזרו על כל הגויים הזכרים והנקבות שיהו כזבים תמיד בין ראו בין לא ראו לענין טומאה וטהרה.

 

הלכה ה

כל דם שתראה היולדת בתוך ל"ג של זכר וס"ו של נקבה הוא הנקרא דם טוהר ואין מונע את האשה מבעלה, אלא טובלת אחר שבעה לזכר ואחר ארבעה עשר לנקבה ומשמשת מטתה אף ע"פ שהדם שותת ויורד.

 

הלכה ו

כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שהרי הוא אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה, השבעה כולן בנדתה וטובלת בליל שמיני. וכן יולדת זכר בליל שמיני ויולדת נקבה בליל חמשה עשר, שהיולדת כנדה, כמו שביארנו.

 

הלכה ז

נתאחרה ימים רבים ולא טבלה כשתטבול לא תטבול אלא בלילה, שאם תטבול ביום יטעו ותבא נדה אחרת לטבול בשביעי.

 

הלכה ח

היתה חולה או שהיה מקום הטבילה רחוק ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצינה, או מפני שנועלין שערי המדינה בלילה הרי זו טובלת ביום השמיני או בימים של אחריו ביום.

 

הלכה ט

כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן עד שתאמר לו טמאה אני, או עד שתוחזק נדה בשכנותיה. הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבוא אינו צריך לשאול לה, אפילו מצאה ישנה הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא. ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר לו טהורה אני.

 

הלכה י

האשה שאמרה לבעלה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כיצד?

תבעה בעלה, ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה: טמאה אני, ואחר כך חזרה ואמרה טהורה אני, ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו הרי זו נאמנת וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה יא

היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד והוא בקישויו, שהנאה לו ביציאתו כביאתו, ואם פירש והוא בקישויו חייב כרת כמו שבעל נדה, והוא הדין בשאר עריות אלא כיצד יעשה?

נועץ צפרני רגליו בקרקע ושוהה ואינו מזדעזע עד שימות האבר ואחר כך נשמט ממנה.

 

הלכה יב

ואסור לו לאדם לבא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש, שנא' והזרתם את בני ישראל מטומאתם וכמה? אם היה דרכה לראות ביום, אסור לשמש מתחלת היום, ואם היה דרכה לראות בלילה, אסור לשמש מתחלת הלילה.

 

הלכה יג

עבר וסתה ולא ראתה מותרת לשמש אחר שתעבור עונת הוסת. כיצד?

היה דרכה לראות בשש שעות, ביום אסורה לשמש מתחלת היום, עברו שש שעות ביום ולא ראתה, אסורה לשמש עד לערב, וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה ועברו ולא ראתה, אסורה לשמש עד שתזרח השמש.

 

הלכה יד

דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש. כיצד?

מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האשה עצמה במטלית נכונה לה ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש, ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו, מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו.

 

הלכה טו

בגדים אלו שמקנחין בהן צריכין שיהיו של פשתן שחקים ולבנים והם הנקראים עדים בענין זה. והבגד שמקנח בו הוא נקרא עד שלו, והבגד שמקנחת היא בו נקרא עד שלה.

 

הלכה טז

הצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו עצמן תחלה קודם תשמיש, ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק. לפיכך היא משמשת בשני עדים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש. אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד, אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים: אחד לו ואחד לה, אפילו מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה לא תשמש אלא בשני עדים: אחד לו ואחד לה, אבל בתולה ויושבת על דם טוהר אינה צריכה עדים, שהרי הדם שותת ממנה.

 

[השגת הראב"ד דין]: אבל אחר תשמיש וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל כמה יגיעות יגע בחנם שאף רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו מנע את רבי זירא שלא לבדוק אחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש שלא אמרו בדיקות הללו אלא באשה העסוקה בטהרות עכ"ל

 

 

הלכה יז

המשמש מטתו פעמים רבות אינן צריכין לבדוק שני העדים שלהן על כל ביאה וביאה, אלא מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה אחר כל ביאה וביאה של כל הלילה, ולמחר יבדקו העדים. נמצא הדם על עד שלה או על עד שלו הרי זו טמאה. שמשה מטתה וקנחה עצמה ואבד העד הרי זו לא תשמש פעם שנייה עד שתבדוק בעד אחר תחלה, שמא דם היה על העד שאבד.

 

הלכה יח

הניחה העד תחת הכר או תחת הכסת ונמצא עליו דם אם משוך – טמאה, שחזקתו מן הקנוח, ואם היה עגול – טהורה, שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר.

 

הלכה יט

קנחה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר נמצא עליו דם, הרי זו טמאה, ואין אומרים שמא כשטחה אותה ביריכה נהרגה מאכולת. קנחה עצמה בעד שאינו בדוק לה, ולא ידעה אם היה עליו דם קודם שתקנח בו או לא היה נמצא עליו דם, אם היה הדם כגריס ועוד הרי זו נדה, היה פחות מכאן – טהורה, שאינו אלא מן המאכולת.

 

הלכה כ

מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה, ראתה דם בפעם שניה משמשת פעם שלישית, ראתה דם בשלישית הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם. במה דברים אמורים?

בשלא היה שם דבר לתלות בו, אבל אם שמשה סמוך לוסתה תולה בוסת, היתה בה מכה תולה במכה. ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בעת התשמיש אינה תולה במכה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה, ואע"פ שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.

 

הלכה כא

מי שראתה דם בשעת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית ואין שם דבר לתלות בו הרי זו תתגרש ומותרת להנשא לשני. נשאת לשני וראתה דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים הרי זו תתגרש ותנשא לשלישי. נשאת לשלישי וראתה דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים הרי זו תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה.

 

הלכה כב

כיצד בודקת עצמה לידע אם נרפאת או לא נרפאת?

 

מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה. ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם ומוציאה המוך. אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור, ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים, כמו שביארנו בהלכות אישות.