לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות איסורי ביאה פרק ה

הלכות איסורי ביאה פרק ה

הלכה א

האשה מתטמאת באונס בין לנדה בין לזיבות. כיצד?

כגון שקפצה ממקום למקום, או ראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקין זה עם זה וחמדה וראתה דם, וכן כל כיוצא בזה. הואיל וראתה דם מכל מקום נטמאת ומטמאה בכל שהוא, אפילו ראתה דם טיפה כחרדל הרי זו כמי שזב ממנה דמים הרבה.

 

הלכה ב

כל הנשים מתטמאות בבית החיצון. ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן הרחם ולא שתת הואיל ויצא מבין השינים הרי זו טמאה ואע"פ שעדיין הדם בבשרה, שנאמר: דם יהיה זובה בבשרה. ועד היכן הוא בין השינים?

עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, ובין השינים עצמו כלפנים.

 

הלכה ג

משל משלו חכמים באשה: הרחם שנוצר בו הולד הוא הנקרא מקור, והוא שדם נדה וזבה יוצא ממנו וקוראין אותו חדר, לפי שהוא לפני ולפנים. וצואר הרחם כולו, והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה, קוראין אותו פרוזדור, כלומר: שהוא בית שער לרחם.

 

הלכה ד

ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות. ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדור בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה מקום זה הוא הנקרא עליה. וכמו נקב פתוח מן העליה לגג הפרוזדור, ונקב זה קוראין אותו לול, והאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה.

 

הלכה ה

דם הבא מן החדר כולו טמא חוץ מדם טוהר שהתורה טיהרתו ודם קושי, כמו שיתבאר. ודם העליה כולו טהור, שהוא כמו דם מכה שבמעים או בכבד או בכוליא וכיוצא בהן, ודם הנמצא בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא שחזקתו מן החדר. וחייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו תרומה וקדשים, ואין אומרים שמא מן העליה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר. נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק, שמא מן החדר בא או מן העליה שתת דרך הלול, לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים, ואין חייבין עליו על ביאת המקדש.

 

הלכה ו

לא כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד, שנאמר: דם יהיה זובה. לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק אף על פי שסמיכתו כדם, הואיל ואין מראיו מראה דם הרי זו טהור.

 

הלכה ז

וחמשה דמים טמאים באשה והשאר טהורין, ואלו הן: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכיין המזוג.

 

הלכה ח

האדום כיצד?

הוא עינו כעמוד שיצא ראשון מדם הקזה של בני אדם. נותן הדם בכוס ומקיף לו ורואהו. והשחור כעין הדיו היבש.

כקרן כרכום כיצד?

 יביא כרכום לח בגוש אדמה שעליו ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו שכולו כמו קנה הוא, ובכל אחד ואחד שלשה קנים ובכל קנה שלשה עלים. ומקיף הדם לעלה האמצעי שבקנה האמצעי ורואה בו.

כמימי אדמה כיצד?

יביא אדמה מבקעת סיכני וכיוצא בה, שהיא אדומה ונותן עליה מים בכלי עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום, ואין שיעור למים ולא לעפר. ומעכרן בכלי ומשער בהן לשעתו ובמקומו כשהן עכורין, ואם צללו חוזר ומעכרן.

 

הלכה ט

ארבעה מראות הללו אם היה מראה הדם כמראה כל אחד מהן או עמוק מהן הרי זה טמא, היה דיהה ממנו הרי זו טהור. כיצד?

היה הדם שחור יתר מכדיו היבש – טמאה, היה פחות ממנו, כגון שהיה מראהו כעין הזית השחור או כעין הזפת או כעין העורב הרי זו טהור, וכן בשאר השלשה מראות.

 

הלכה י

כיין המזוג כיצד?

חלק אחד יין מן היין השרוני של ארץ ישראל חי וחדש ושני חלקים מים. היה מראה הדם עמוק ממנו או דיהה ממנו הרי זה טהור, עד שיהיה כמזג זה בלבד. ונאמנת אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו, והחכם מטמא לה או מטהר.

 

הלכה יא

כיצד מקיף ורואה?

לוקח המטלית שיש בה הדם בידו ומביט בו ובדיו, או בעלה של כרכום, או בדם הקזה שבכוס, או במימי אדמה או במזג שבכוס ועורך לה כפי מה שעיניו רואות ומטמא או מטהר. ואינו מביט בזכוכית של כוס מבחוץ, אלא במשקה שבכוס. ויהיה הכוס רחב משקלו מנה ומחזיק שני לוגין, כדי שתכנס בו האורה ולא יהיה אפל.

 

הלכה יב

אין בודקין הדם אלא על גבי מטלית לבנה ובחמה, ועשוה צל בידו על הדם והוא עומד בחמה כדי שיראה עינו כמות שהיא. ולא כל הרואה צריך לכל אלו הדברים בכל עת שיראה, אלא טביעות עין יש לחכם בדמים. ובעת שיראה, מיד יטמא או יטהר, ואם נסתפק לו במראה מן המראות צריך להקיף ולערוך לדיו או לדם הקזה או לשאר המראות.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואם נסתפק וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל כל מה שכתב בזה אין בו הלכה למעשה שאין לנו עכשיו דם טוהר אלא כל מראה אדמומית טמא. עד כאן לשונו.

 

הלכה יג

המפלת חתיכה, אע"פ שהיא אדומה, אם יש עמה דם – טמאה, ואם לאו – טהורה. ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מליאה דם הרי זו טהורה, שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה.

 

[השגת הראב"ד דין]: המפלת חתיכה וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל הא דלא כהלכתא דהא אסיקנא דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם פליגי ורבנן סברי אמר אברהם: לפתיחת הקבר בלא דם עכ"ל

 

הלכה יד

הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה – טמאה. הפילה כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמו יבחושין אם היה מראה דברים אלו אדום, תטיל למים פושרין, אם נמוחו הרי זו טמאה, שדם הוא וקפה וכל הרואה דם יבש טמאה ואם שהו בפושרין מעת לעת ואח"כ נמוחו הרי זו ספק טמאה, לא נמוחו מעת לעת הרי אלו ממכה וטהורה היא.

 

[השגת הראב"ד דין]: הפילה חתיכה וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל הא נמי דלא כהלכתא עכ"ל

 

הלכה טו

הפילה כמין חגבים, כמין דגים, שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם – טמאה, ואם לאו טהורה.

 

הלכה טז

האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וראתה הדם בתוך השפופרת – טהורה, שנאמר: דם יהיה זובה בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ואין דרך האשה לראות בשפופרת.

 

הלכה יז

האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים, בין שהשתינה והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת הרי זו טהורה, ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת. שהרגשת מי רגלים היא זו שאין מי רגלים מן החדר, ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא.

 

הלכה יח

דם בתולים טהור הוא ואינו לא דם נדה ולא דם זיבה, שאינו מן המקור אלא כמו דם חבורה. וכיצד דין הבתולה בדמים?

אם נשאת קטנה בין לא ראתה דם מימיה בין שראתה דם בבית אביה הרי זו מותרת לבעלה עד שתחיה המכה, שכל דם שתראה מחמת המכה היא. ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה הרי זו נדה.

 

הלכה יט

נשאת כשהיא נערה אם לא ראתה מימיה דם הרי זו מותרת לבעלה ארבעה ימים ביום ובלילה, אף על פי שהדם שותת, והוא שלא חיתה המכה. ואם ראתה דם בבית אביה ואחר כך נשאת אין לו לבא עליה אלא בעילה ראשונה ופורש ויהיה דם בתולים זה כאילו היא תחלת נדה. ובוגרת שלא ראתה מימיה נותנין לה כל לילה הראשון.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואם ראתה דם בבית אביה וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל כב"ש היא עכ"ל

 

הלכה כ

ארבעה לילות שנותנין לנערה שלא ראתה דם אע"פ שהן בסירוגין, בועל לילה הראשון וממתין אפילו שני חדשים או שלשה ובועל לילה שני, והוא שלא חיתה המכה.

 

הלכה כא

וכן קטנה שנותנין לה עד שתחיה המכה אפילו לא חיתה שנה הרי זה בועל כל השנה בין בסירוגין בין ביום אחר יום.

 

הלכה כב

קטנה שנשאת ונעשת נערה תחת בעלה ועדיין הדם שותת מחמת המכה כל בעילות שבעל כשהיא קטנה נחשבות לו כלילה אחד ומשלימין לו כל ארבעה ימים בימי הנערות. ואפילו היו השלשה ימים שנותנין לו בימי הנערות בסירוגין ובעל בכל שני חדשים לילה אחד הרי זה מותר, והוא שלא חיתה המכה.

 

הלכה כג

כיצד יודעין אם חיתה המכה או לא חיתה?

היתה רואה הדם בעת שתעמוד, וכשתשב לא תראה, ובעת שתשב על הקרקע תראה, ואם תשב על גבי כרים וכסתות לא תראה עדיין לא חיתה המכה. פסק הדם ולא ראתה כלל, בין עומדת בין יושבת על הכר כבר חיתה המכה. וכן אם לא פסק כלל, אלא תראה הדם ואפילו כשהיא יושבת על הכרים והכסתות אין זה דם מכה אלא דם נדה.

 

הלכה כד

היתה רואה בעת תשמיש הרי זה מחמת המכה. שמשה מטתה ולא ראתה דם ואח"כ ראתה דם שלא מחמת תשמיש הרי זה דם נדה.

 

[השגת הראב"ד דין]: בעת תשמיש וכו' הרי זו דם בתולים

כתב הראב"ד דין ז"ל כל זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש. עד כאן לשונו.

 

הלכה כה

 

הבועל בתולה ולא יצא ממנה דם וחזר ובעלה ויצא דם אפילו היתה קטנה הרי זה דם נדה, שאילו היה דם בתולים היה בא בתחלה. הבועל פחותה מבת שלש ויצא דם הרי זה דם בתולים.