הלכות מאכלות אסורות פרק א

הלכה א

מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן, שנאמר: והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור. ונאמר: להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.

הלכה ב

סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנין: מפרסת פרסה ומעלת גרה עד שיהיו שניהם. וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון. וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל, וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה היא מעלת גרה, חוץ מן החזיר.

[השגת הראב"ד דין]: בלחי העליון

כתב הראב"ד דין ז"ל זה אינו צודק והוא שקר שהרי יש שפן וארנבת עכ"ל

[השגת הראב"ד דין]: היא מפרסת פרסה

כתב הראב"ד דין ז"ל אף זה שקר מפורש בתורה. עד כאן לשונו.

הלכה ג

לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה ומצאה חתוכת הפרסות בודק בפיה. אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר גמל. מצא בהמה שפיה חתוך בודק בפרסותיה. אם היא שסועה – טהורה, והוא שיכיר חזיר מצא פיה חתוך ורגליה חתוכות בודק בה אחר ששחטה בכנפי העוקץ. אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב – טהורה, והוא שיכיר ערוד, שכן הוא בשרו שתי וערב.

הלכה ד

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, אע"פ שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה אלא כמין סוס או חמור לכל דבר הרי זה מותר באכילה. במה דברים אמורים?

בשילדה לפניו, אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה, אף על פי שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה, שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה.

[השגת הראב"ד דין]: כמין בהמה טמאה וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל והוא שיהיה הטמא בעדרו. עד כאן לשונו.

הלכה ה

בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה, אע"פ שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה והרי הוא כמין שור לכל דבר או כמין שה הרי זה אסור באכילה, שהגדל מן הטמאה – טמא, ומן הטהורה – טהור. (לפיכך) דג טמא שנמצא במעי דג טהור – אסור, ודג טהור הנמצא במעי דג טמא – מותר, לפי שאין גדוליו אלא בלעו.

הלכה ו

בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות אסורה באכילה, וזו היא השסועה שנאסרה בתורה, שנאמר: את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה כלומר: בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות.

הלכה ז

וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף, אע"פשהוא עוף טהור הרי זה אסור באכילה. לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה.

הלכה ח

אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה. שלשה מיני בהמה והם: שור, שה ועז, ושבעה מיני חיה: איל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישון, ותאו, וזמר הם ומיניהן, כגון: שור הבר והמריא שהן ממין השור. וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה. לפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים.

הלכה ט

אף על פי שכולן מותרין באכילה צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה, שהחיה חלבה מותר ודמה טעון כסוי. והבהמה הטהורה חלבה בכרת ואין דמה טעון כסוי.

הלכה י

וסימני חיה מפי השמועה הן: כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות, כגון האיל הרי זה חיה טהורה בודאי, וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה, ובלבד שיהיה בקרנים שלשה סימנין אלו: כרוכות, חרוקות והדורות.

[השגת הראב"ד דין]: וסימני חיה מפי השמועה וכו' כתב הראב"ד דין ז"ל זה הלשון כמה הוא משובש והיה ראוי לומר אם אינן מפוצלות אם היו קרניו כרוכות אע"פ שדומים לקרני השור וחרוקות אף על פי שדומות לקרני העז אם יהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה כשיהיו בקרנים סימנים הללו כרוכות חרוקות והדורות לפי שאין לך חיה שאין לה שלשה סימנים הללו. עד כאן לשונו.

הלכה יא

במה דברים אמורים?

במין שאינו מכירו, אבל שבעה מיני חיה האמורין בתורה, אם היה מכיר אותן אפילו לא מצא לו קרנים הרי זה אוכל חלבו וחייב לכסות דמו.

הלכה יב

שור הבר מין בהמה הוא, והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת הרי הוא חיה. וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו.

[השגת הראב"ד דין]: והקרש וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל ולמה כתב בקרש ספק ובגמרא אסיק דמין חיה הוא. עד כאן לשונו.

הלכה יג

כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא: כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו. ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.

הלכה יד

סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מנין טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרין. והמינין האסורין ארבעה ועשרים הן, ואלו הן: (א) נשר (ב) פרס (ג) עזניה (ד) דאה והיא הראה האמורה במשנה תורה (ה) איה והיא הדיה האמורה במשנה תורה (ו) מין האיה שכן כתוב בה למינה מכלל שהוא שני מינין (ז) עורב (ח) זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר (ט) יענה (י) תחמס (יא) שחף (יב) נץ (יג) ושרנקא והוא מין הנץ שכן כתוב בו למינהו (יד) כוס (טו) שלך (טז) ינשוף (יז) תנשמת (יח) קאת (יט) רחמה (כ) חסידה (כא) האנפה (כב) מין האנפה שכן נאמר בה למינה (כג) הדוכיפת (כד) העטלף.

הלכה טו

כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן הרי זה אוכל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה. ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר: עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא: שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.

הלכה טז

מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים: כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא, ושאינו דורס ואוכל, אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור, ואלו הן: אצבע יתירה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קרקבנו נקלף ביד.

הלכה יז

לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו, חוץ מפרס ועזניה ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב, אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד שהן סוף הישוב.

הלכה יח

היה הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד ואין בו סימן אחר, אף על פי שאינו דורס הרי זה ספק. היה חזק ודבק והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד הרי זה מותר.

הלכה יט

אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם: שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד, אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד, אבל אם אינו נקלף ביד, אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו.

הלכה כ

כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט שתים לכאן ושתים לכאן, או שקולט מן האויר ואוכל באויר הרי זה דורס וטמא, וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא.

הלכה כא

ומיני חגבים שהתירה תורה שמונה, ואלו הן: (א) חגב (ב) מין חגב והוא הרזבנית (ג) חרגול (ד) ומין חרגול והוא ערצוביא (ה) ארבה (ו) ומין ארבה, והיא: צפורת כרמים (ז) סלעם (ח) ומין סלעם, והיא יוחנא ירושלמית.

הלכה כב

מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אוכל, והצייד נאמן עליהן כעוף, ומי שאינו בקי בהן בודק בסימנין. ושלשה סימנין יש בהן: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב הקף גופו, ויש לו שני כרעים לנתר בהם הרי זה מין טהור. ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב, אם היה שמו: חגב טהור.

הלכה כג

מי שאין לו עכשיו כנפים או כרעים, או שאין לו כנפים החופין את רובו ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל הרי זה מותר מעתה.

הלכה כד

ובדגים שני סימנין: סנפיר וקשקשת. וסנפיר הוא שפורח בו, וקשקשת היא הדבוקה בכל גופו. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. אין לו עכשיו וכשיגדיל יהיה לו, או שיש לו קשקשת כשהוא בים וכשיעלה ישיר קשקשיו הרי זה מותר. ומי שאין לו קשקשים החופין את כולו – מותר, אפילו אין בו אלא סנפיר אחת וקשקשת אחת הרי זה מותר.