לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מאכלות אסורות פרק י

הלכות מאכלות אסורות פרק י

הלכה א

כל איסורין שאמרנו הן במיני נפש חיה, ויש איסורין אחרים של תורה בזרע הארץ והן: החדש, וכלאי הכרם, והטבל, והערלה.

 

הלכה ב

החדש כיצד?

כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן, שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות, שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות. ובזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה. ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים טובים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד לערב מדברי סופרים.

 

הלכה ג

האוכל לחם וקלי וכרמל כזית מכל אחד ואחד לוקה שלש מלקיות, שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. מפי השמועה למדו ששלשתן בלאוין חלוקין זה מזה.

 

הלכה ד

כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר, אף על פי שלא נגמרה אלא אחר שקרב מותרת באכילה משקרב העומר. ותבואה שהשרישה אחר שקרב העומר, אע"פ שהיתה זרועה קודם שקרב העומר הרי זו אסורה עד שיקרב העומר של שנה הבאה. ודין זה בכל מקום ובכל זמן מן התורה.

 

הלכה ה

תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע, ואחר כך קרב העומר הבא ועדיין החטים בקרקע הרי אלו ספק אם התירן העומר כאילו היו מונחין בכד, או לא יתיר אותן מפני שבטלו בקרקע. לפיכך אם לקט מהם ואכל, אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות. וכן שיבולת שהביאה שליש מלפני העומר ועקרה ושתלה אחר שקרב העומר והוסיפה הרי זו ספק אם תהיה אסורה מפני התוספת עד שיבא העומר הבא, או לא תהיה אסורה שהרי השרישה קודם העומר.

 

[השגת הראב"ד דין]: תבואה שהשרישה אחר העומר

אמר אברהם: זה שיבוש ומי יתירם לאלו אלא שהשרישו קודם לעומר וחזר וזרע היתה השאלה אם התירן העומר שעבר אם לאו. עד כאן לשונו.

 

הלכה ו

כלאי הכרם כיצד?

מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן, בין שזרע ישראל, בין שזרע נכרי, בין שעלו מאליהן, בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורין באכילה ובהנייה, שנאמר: פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם כלומר: פן תתרחק ותאסור שניהם.

 

הלכה ז

והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפין זה עם זה.

 

הלכה ח

במה דברים אמורים?

שנזרעו בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ כלאי הכרם מדברי סופרים. ובהלכות כלאים יתבאר אי זה מין אסור בכלאי הכרם ואי זה מין אינו אסור, והיאך יאסור ומתי יאסר, ואי זה דבר מקדש ואי זה אינו מקדש.

 

הלכה ט

הערלה כיצד?

כל הנוטע אילן מאכל, כל פירות שעושה אותו אילן שלש שנים משנטע הרי הן אסורין באכילה ובהנאה, שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וכל האוכל מהם כזית לוקה מן התורה.

 

הלכה י

במה דברים אמורים?

בנוטע בארץ ישראל שנאמר: כי תבאו אל הארץ וגו', אבל איסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. שודאי הערלה בחוצה לארץ אסורה, וספיקה מותר ובהלכות מעשר שני יתבאר דברים האסורין משום ערלה ודברים המותרין.

 

הלכה יא

ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל- אסור, בסוריא, והיא: ארצות שכבש דוד – מותר. כיצד?

היה כרם וערלה, וענבים נמכרות חוצה לו, היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו, שמא ממנו הוא זה, שמא מאחר בסוריא מותר, ובחוצה לארץ, אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן. והוא: שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו.

 

הלכה יב

כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים- בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר, ואין צריך לומר בחוצה לארץ.

 

הלכה יג

חבית יין הנמצאת טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתייה ומותרת בהנייה, שאין הגנב גונב ממקום וטומן בו, אבל ענבים הנמצאין טמונים שם – אסורים, שמא משם נלקטו והצניען שם.

 

הלכה יד

נכרי וישראל שהיו שותפין בנטיעה, אם התנו מתחלת השותפות שיהיה הנכרי אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלש שנים משני היתר כנגד שני הערלה הרי זה מותר, ואם לא התנו מתחלה – אסור. ובלבד שלא יבאו לחשבון. כיצד?

כגון: שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, אם התנו כזה – אסור, שהרי זה כמחליף פירות ערלה.

 

[השגת הראב"ד דין]: נכרי וישראל שהיו שותפין וכו'

אמר אברהם: אנו מפרשים באותו מעשה שלא היו צריכין להתנות בתחלה לפי שאין בשני ערלה אכילת איסור אלא שזמר העצים וזרע תחתיהן ירק ואכל שהיו האילנות קטנים והיה השדה ראוי לזרוע שם ולפיכך ישראל שאכל אחריו שני היתרא לא אכל דמי איסורא.

 

הלכה טו

יראה לי: שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ, אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל, שלא אמרו אלא הערלה. וקל וחומר הדברים: ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי, כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה. אבל בארץ ישראל נוהג בה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואח"כ יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר.

 

הלכה טז

פירות שנה רביעית כולה אסור לאכול מהן בארץ ישראל עד שיפדו. ובהלכות מעשר שני יתבאר משפטי פדיונן ודין אכילתן ומאימתי מונין לערלה ולרבעי.

 

הלכה יז

כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה?

אחר שאוסף אותן מברך: בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון נטע רבעי, ואחר כך פודה את כולן ואפילו בפרוטה אחת ואומר: הרי אלו פדויין בפרוטה זו, ומשליך אותה פרוטה לים המלח. או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר: הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהן ושורף אותן כדי שלא יהיו תקלה לאחרים ואוכל כל הפירות.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואומר הרי כל הפירות וכו'

אמר אברהם: זהו תימה דהא ילפינן קדש קדש ממעשר שני ומה להלן כסף אף כאן כסף.

 

הלכה יח

הורו מקצת הגאונים: שאף על פי שפדה פירות שנה רביעית או חללן אסור לאכלן עד שתכנס שנה חמישית ודבר זה אין לו עיקר. ויראה לי: שזו שגגת הוראה, והטעם: לפי שכתוב: ובשנה החמישית תאכלו את פריו. ואין ענין הכתוב אלא שבשנה החמישית תאכלו פריו בלא פדיון ככל חולין שבעולם, ואין ראוי לחוש להוראה זו.

 

הלכה יט

הטבל כיצד?

כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות, קודם שיפריש ממנו נקרא טבל ואסור לאכול ממנו, שנאמר: ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', כלומר: לא ינהגו בהן מנהג חולין ועדיין קדשים שעתידין להתרם לא הורמו. והאוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: ולא יחללו את קדשי בני ישראל וגו' והשיאו אותם עון אשמה.

 

הלכה כ

אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל, ואין בו מיתה שאין שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני וכו' עד ואין בו מיתה

אמר אברהם: סברא היא זו והיא יפה בעיני משום דכתיב בהנך קראי קדש.

 

הלכה כא

אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות בכלל, שנאמר: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ובהלכות תרומות ומעשרות יתבאר איזה דבר חייב בתרומה ובמעשרות ואי זה דבר פטור, ואי זה דבר הוא חייב מן התורה ואי זהו החייב מדברי סופרים. והאוכל כזית מטבל של דבריהם או מכלאי הכרם וערלה של חוצה לארץ מכין אותו מכת מרדות.

 

הלכה כב

הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורים כמותן ואין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים שלהן.

 

הלכה כג

ויש בקדשים איסורין אחרים במאכלות וכולן של תורה הן, כגון איסורין שיש באכילת תרומות ובכורים וחלה ומעשר שני ואיסורין שיש בקדשי מזבח, כגון פיגול ונותר וטמא. וכל אחד מהן יתבאר במקומו.

 

הלכה כד

 

ושיעור כל אכילה מהן כזית, בין למלקות בין לכרת. וכבר ביארנו איסור חמץ בפסח ודיניו בהלכות חמץ ומצה אבל איסור אכילה ביוה"כ איסור מין בפני עצמו. וכן איסור יוצא מגפן על הנזיר אינו שוה בכל, ולפיכך יתבאר איסור כל אחד מהן ושיעורו ודיניו במקומו הראוי לו.