לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מאכלות אסורות פרק יג

הלכות מאכלות אסורות פרק יג

הלכה א

הלוקח בית או ששכר בית בחצירו של גוי ומלאהו יין, אם היה הישראלי דר באותה חצר, אף על פי שהפתח פתוח היין מותר מפני שהגוי מפחד תמיד ואומר: עתה יכנס לביתו פתאום וימצא אותי בתוך ביתו. ואם היה דר בחצר אחרת לא יצא עד שיסגור הבית ויהיה המפתח והחותם בידו, ואינו חושש שמא יזייף הגויים מפתח הבית.

 

הלכה ב

יצא ולא סגר הפתח, או שסגר והניח המפתח ביד גוי הרי היין אסור בשתיה, שמא נכנס הגויים ונסך שהרי אין הישראלי שם. ואם אמר לו: אחוז לי מפתח זה עד שאבוא היין מותר, שלא מסר לו שמירת הבית אלא שמירת המפתח.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואם אמר לו אחוז לי מפתח זה עד שאביא היין מותר

אמר אברהם: זה שבוש שלא אמרו כך אלא כשהיין והבית של ישראל אבל כשהבית של גויים וישראל דר בחצר אחרת אפילו לא הפקיד לו את המפתח אלא שהניחה בדלת היין אסור משום שיש לו שייכות בבית.

 

הלכה ג

גוי ששכר ישראל לדרוך לו יינו בטהרה כדי שיהיה מותר לישראל ויקחוהו ממנו והיה היין בביתו של גוי, אם היה ישראל זה ששומר היין דר באותה חצר היין מותר, ואע"פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא, ואם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור, ואף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל. שכיון שהיין של גוי וברשותו, אינו מפחד לזייף ולהכנס לבית ויאמר: ויהי מה אם ידעו בו לא יקחו ממני.

 

[השגת הראב"ד דין]: דר באותה חצר וכו'

אמר אברהם: זה שבוש שאין הבית צריך לכך

 

[השגת הראב"ד דין]: ואע"פ שהמפתח והחותם ביד ישראל

אמר אברהם: עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא.

 

הלכה ד

אפילו כתב הגוי לישראל שנתקבל ממנו המעות למכור לו בהן יין, הואיל ואין הישראלי יכול להוציאו מרשות הגוי עד שיתן לו המעות הרי הוא של גוי ואסור, אלא אם היה השומר דר שם בחצר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר תמיד, אלא נכנס ויוצא, כמו שביארנו, בין ברשות בעל היין ברשות גויים אחר.

 

הלכה ה

היה יין זה הטהור של גויים מונח ברשות הרבים או בבית הפתוח לרשות הרבים וישראל הולכים ושבים – מותר, שעדיין לא נכנס ברשות הגוי.

 

הלכה ו

ואשפה וחלון ודקל, אף על פי שאין בו פירות הרי אלו כרשות הרבים, וחבית יין שם וגוי הנמצא שם אינו אוסרה. ובית הפתוח לשם, הרי הוא כפתוח לרשות הרבים.

 

הלכה ז

חצר החלוקה במסיפיס וגוי בצד זה וישראל בצד אחר, וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וגג הגוי למטה, או שהיו זה בצד זה ויש ביניהן מסיפיס אע"פ שיד הגוי מגעת לחלק ישראל אינו חושש משום יין נסך ולא משום טהרות.

 

הלכה ח

מותר לישראל להפקיד יינו בכלי סתום ביד גוי, והוא שיהיה לו בו שני סימנין, וזה הוא הנקרא חותם בתוך חותם. כיצד?

סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם אחד. היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם. וכן אם צר פי הנוד הרי זה חותם אחד, הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו הרי זה חותם בתוך חותם. וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הן כחותם אחד והטיחה או הקשירה חותם שני.

 

הלכה ט

ואם הפקיד ביד גויים בחותם אחד הרי זה אסור בשתייה ומותר בהנייה, והוא שייחד לו קרן זוית.

 

[השגת הראב"ד דין]: והוא שייחד לו קרן זוית

אמר אברהם: זה שבוש אלא או שייחד לו קרן זוית והמפתח בידו.

 

הלכה י

יין מבושל והשכר, או יין שעירבו עם דברים אחרים, כגון דבש ושמן, וכן החומץ והגבינה והחלב וכל שאיסורו מדברי סופרים שהפקידו ביד גוי אינו צריך שני חותמות, אלא חותם אחד בלבד דיו, אבל היין והבשר וחתיכת דג שאין בה סימן שהפקידן ביד גוי צריכין שני חותמות.

 

הלכה יא

יראה לי: שכל מקום שאמרנו בענין זה ביין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהנייה מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי כשהיה הגוי- עובד עבודה זרה, אבל אם היה איסורו בגלל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח על פי החבית הרי זה מותר בשתייה. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה יב

אבל המפקיד יין ביד גר תושב או ששלחו עמו והפליג, או שהניח ביתו פתוח בחצר גר תושב הרי זה אסור בשתייה, שכל חשש של חלוף וזיוף יראה לי שכל הגויים שוים בו. הואיל ונעשה היין ברשותן נאסר בשתייה על כל פנים.

 

הלכה יג

יש דברים שאין בהם איסור ניסוך כלל ואסרו אותם חכמים כדי להרחיק מן הניסוך, ואלו הן: לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד ישראל שמא יבא לצוק היין לתוך המים, ולא יוליך הגויים ענבים לגת שמא יבוא לדרוך או ליגע, ולא יסייע לישראל בשעה שמריק מכלי לכלי שמא יניח הכלי ביד הגויים ונמצא היין בא מכחו. ואם סייע, או מזג המים, או הביא ענבים מותר.

 

הלכה יד

וכן מותר שיריח הגוי בחבית של יין שלנו, ומותר לישראל להריח בחבית של יין נסך ואין בזה שם איסור שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש.

 

הלכה טו

כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנייה, אם עבר ומכרו דמיו מותרין חוץ מגויים ומשמשיה ותקרובת שלה ויין שנתנסך לה. והחמירו חכמים בסתם יינם להיות דמיו אסורין כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה. לפיכך גויים ששכר את ישראל לעשות עמו ביין שכרו אסור.

 

הלכה טז

וכן השוכר את החמור להביא עליו יין, או ששכר ספינה להביא בה יין שכרן אסור. אם מעות נתנו לו יוליכן לים המלח, ואם נתנו לו בשכרו כסות או כלים או פירות הרי זה ישרוף אותן ויקבור האפר כדי שלא ליהנות בו.

 

הלכה יז

שכר לגוי חמור לרכוב עליו והניח עליו לוגין של יין שכרו מותר. שכרו לשבר כדי יין נסך -שכרו מותר ותבוא עליו ברכה מפני שממעט בתיפלה.

 

הלכה יח

השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות, ונמצא אחת מהן יין שכרו כולו אסור.

 

[השגת הראב"ד דין]: ונמצא אחת מהן יין שכרו כולו אסור

אמר אברהם: ומאחר דקי"ל כר' אליעזר דאמר יין ביין בסתם יינם יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה אמאי כולן אסורות א"ו יוליך אחד מהם לים המלח והשאר מותר. עד כאן לשונו.

 

הלכה יט

אמר לו העבר לי חבית בפרוטה חבית בפרוטה והעביר, ונמצא ביניהן חביות של יין שכר חביות של יין אסור ושאר שכרו מותר.

 

הלכה כ

אומני ישראל ששלח להם גוי חבית של יין בשכרן מותר שיאמרו לו: תן לנו את דמיה, ואם משנכנסה לרשותן אסור.

 

הלכה כא

ישראל שהיה נושה בגויים מנה, הלך הגויים ומכר גויים ויין נסך והביא לו דמיהן הרי זה מותר, ואם אמר לו קודם שימכור: המתן לי עד שאמכור עבודה זרה או יין נסך שיש לי ואביא לך, אף על פי שהוא סתם יינו ומכר והביא לו הרי זה אסור, מפני שהישראלי רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו.

 

הלכה כב

וכן גר וגוי שהיו שותפין ובאו לחלוק אין הגר יכול לומר לגוי: טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות, שהרי רוצה בקיומן כדי שיטול כנגדן. אבל גר וגוי שירשו את אביהן גוי יכול לומר לו טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני שמן. קל הוא שהקלו בירושת הגר, כדי שלא יחזור לסורו, ואם משבאו לרשות הגר אסור.

 

הלכה כג

ישראל שמכר יינו לגוי, פסק עד שלא מדד לו דמיו מותרין, שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה, ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו, נמצא בשעת מכירה היה מותר. מדד לו עד שלא פסק הדמים דמיו אסורין. שהרי לא סמכה דעתו אע"פ שמשך, ונמצא כשנגע עדיין לא סמכה דעתו ליקח ונאסר היין בנגיעתו והרי זה כמוכר סתם יינם.

 

הלכה כד

במה דברים אמורים?

בשמדד הישראלי לכליו, אבל אם מדד לכלי הגוי או לכלי ישראל שביד הגוי צריך ליקח את הדמים ואח"כ ימדוד. ואם מדד ולא לקח דמים, אף על פי שפסק דמיו אסורים, שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואם מדד ולא לקח דמים וכו'

אמר אברהם: הא נמי דלאו כהלכתא שהלכה כרבי אליעזר וכרשב"ג

 

הלכה כה

הנותן דינר לחנוני גויים ואמר לפועלו הגוי: לך ושתה ואכול מן החנוני ואני מחשב לו הרי זה חושש שמא ישתה יין, שזה כמי שקנה לו יין נסך והשקהו. וכנגד זה בשביעית אסור, כגון: שנתן דינר לחנוני ישראל עם הארץ ואמר לפועלו הישראלי: לך ואכול ואני מחשב לו, ואם אכל הפועל דבר שאינו מעושר אסור.

 

הלכה כו

אבל אם אמר להם אכלו ושתו בדינר זה, או שאמר להם: אכלו ושתו עלי מן החנוני ואני פורע, אע"פ שנשתעבד, הואיל ולא נתייחד שעבודו הרי זה מותר ואינו חושש לא משום יין נסך ולא משום שביעית ולא משום מעשר.

 

הלכה כז

מלך שהיה מחלק יינו לעם ולוקח מהן דמיו כפי מה שירצה, אל יאמר אדם לגוי: הא לך מאתים זוז והכנס תחתי באוצר המלך, כדי שיקח גויים היין שכתבו בשם ישראל ויתן הגוי הדמים למלך, אבל אומר לו: הא לך מאתים זוז ומלטני מן האוצר.

 

[השגת הראב"ד דין]: מלך שהיה מחלק יינו לעם

אמר אברהם: דבריו מבולבלים וסתומים אלא מלך שיש לו מס על העם לתת לו יין כל אחד לפי מה שהוא ויש על זה הישראל בור אחד יין ששוה מאה דינרים ופרעהו לגויים לא יאמר אליו טול מאה דינרים ועול תחתי לאוצר המלך שהוא כאילו אמר לו קנה לי בור יין ופרעהו למלך בשבילי אבל אמר לו מלטני מן האוצר דמשמע סלקני במעות האלו כלומר קבל אתה עליך חוב המלך ויהיו אלו המעות שלך.

 

הלכה כח

 

גוי שנגע ביינו של ישראל לאונסו מותר למכור אותו יין לאותו הגוי שאסרו לבדו. שכיון שנתכוון זה הגוי להזיקו ולאסור יינו, הרי זה כמו ששברו או שרפו שחייב לשלם. ונמצאו הדמים שלוקח ממנו דמי ההיזק ולא דמי המכירה.