לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מאכלות אסורות פרק יז

הלכות מאכלות אסורות פרק יז

הלכה א

קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום, ואם בישל בה מין בשר התבשיל אסור. בישל בה מין אחר בנותן טעם.

 

הלכה ב

ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד, הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה, ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין, כגון קדרות וקערות לעולם. ואפילו היו שועין באבר. ואם לקח ובישל בהן מיום שני והלאה התבשיל מותר.

 

הלכה ג

הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים מכלי מתכות וכלי זכוכית: דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות, ודברים שנשתמש בהן ע"י צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות, ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין, ודברים שנשתמש בהן ע"י האור, כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין.

 

הלכה ד

כיצד מגעילן?

נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה ומרתיחה יפה יפה. ואם היתה יורה גדולה מקיף על שפתה בצק או טיט וממלא מים עד שיצופו המים על שפתה ומרתיח. וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין ועד שלא הטביל – מותר, שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא, כמו שביארנו.

 

הלכה ה

טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן הגויים ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים. ורמז לה: כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר. ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי גויים לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש. וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל, אלא לענין גיעולי גויים. וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים: הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי גויים.

 

הלכה ו

לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן הגויים אבל השואל מן הגויים, או שמשכן הגוי אצלו כלי מתכות מדיח או מרתיח או מלבן ואינו צריך להטביל. וכן אם לקח כלי עץ או כלי אבנים מדיח או מרתיח ואינו צריך להטביל. וכן כלי חרשים אינו צריך להטביל, אבל השועין באבר הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה.

 

הלכה ז

הלוקח סכין מן הגויים מלבנה באש או משחיזה בריחים שלה ואם היתה סכין יפה שאין בה פגימות די לו אם נעצה בקרקע קשה עשר פעמים ואוכל בה צונן. ואם היו בה פגימות או שהיתה יפה ורצה לאכול בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה כולה. שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה ואם קלף הרי זה משובח.

 

הלכה ח

סכין ששחט בה טרפה, לא ישחוט בה עד שידיחה אפילו בצונן או מקנחה בבליות של בגדים.

 

הלכה ט

ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים, ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.

 

הלכה י

כיצד?

לא ישתה אדם במסיבה של גויים, ואע"פ שהוא יין מבושל שאינו נאסר או שהיה שותה מכליו לבדו, ואם היה רוב המסיבה ישראל – מותר. ואין שותין שכר שלהן שעושין מן התמרים והתאנים וכיוצא בהן. ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השכר לביתו ושתהו שם מותר. שעיקר הגזירה שמא יסעוד אצלו.

 

הלכה יא

יין תפוחים ויין רמונים וכיוצא בהן מותר לשתותן בכל מקום. דבר שאינו מצוי לא גזרו עליו יין צמוקים הרי הוא כיין ומתנסך.

 

הלכה יב

אף על פי שאסרו פת גויים, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום הגויים במקום שאין שם נחתום ישראל, ובשדה מפני שהוא שעת הדחק. אבל פת בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל שעיקר הגזירה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלן.

 

הלכה יג

הדליק הגויים את התנור ואפה בו ישראל או שהדליק ישראל ואפה גוי, או שהדליק הגוי ואפה הגוי ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש, הואיל ונשתתף במלאכת הפת הרי זו מותרת. ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה.

 

הלכה יד

גויים שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין וכיוצא באלו (מכל) דבר הנאכל כמות שהוא חי, הרי אלו מותרין. ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות. אם בישלן הגויים מתחלה ועד סוף ולא נשתתף ישראל עמו בבשולן הרי אלו אסורין משום בשולי גויים.

 

הלכה טו

במה דברים אמורים?

בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם, אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון: תורמוסין ששלקו אותן גויים, אע"פ שאינן נאכלין חיין הרי אלו מותרין, וכן כל כיוצא בהן. שעיקר הגזרה משום חתנות: שלא יזמנו הגוי אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו.

 

הלכה טז

ודגים קטנים שמלחן ישראל או גוי הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בשול, ואם צלאן גוי אחר כן – מותרין. וכל שבשלו ישראל מעט בשולו בין בתחלה בין בסוף מותר לפיכך אם הניח הגויים בשר או קדרה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהניח ישראל וגמר הגוי הרי זה מותר.

 

הלכה יז

דג שמלחו גויים ופירות שעישנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו . מליח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל. וכן קליות של גויים מותרין ולא גזרו עליהם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות.

 

הלכה יח

פולין ואפונין ועדשים וכיוצא בהן ששולקין אותן הגויים ומוכרין אותן אסורין משום בישולי גויים במקום שעולין על שלחן מלכים משום פרפרת, ומשום גיעולי גויים בכל מקום שמא יבשלו אותן עם הבשר, או בקדרה שבישלו בה בשר, וכן הסופגנין שקולין אותן הגויים בשמן אסורין אף משום גיעולי גויים.

 

הלכה יט

גויים שבישל ולא נתכוון לבשול הרי זה מותר. כיצד?

גוי שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בה חגבים הרי אלו מותרין, ואפילו במקום שהן עולין על שלחן מלכים משום פרפרת. וכן אם חרך הראש להעביר השער מותר לאכול מן הדלדולין ומן ראש אזנים שנצלו בשעת חריכה.

 

הלכה כ

תמרים ששלקו אותן גויים אם היו מתוקין מתחלתן הרי אלו מותרין, ואם היו מרין ומתקן הבשול הרי אלו אסורין. היו בינוניים הרי אלו אסורין.

 

הלכה כא

קלי של עדשים שלשו בין במים בין בחומץ הרי זה אסור, אבל קלי של חטים ושעורים שלשין אותן במים הרי זה מותר.

 

הלכה כב

שמן של גויים – מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שממרה על פי בית דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר. ואינו נאסר לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו.

 

הלכה כג

וכן דבש של גויים שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה מותר מטעם זה.

 

הלכה כד

כוספן של גויים שהוחמו חמין בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה – מותר, מפני שנותן טעם לפגם הוא. וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין, או זיתים הכבושין וחגבים הכבושין שבאין מן האוצר – מותרין, אבל חגבים וכבשים שמזלפין עליהן יין – אסורין. וכן אם היו מזלפין עליהן חומץ ואפילו חומץ שכר אסורין.

 

הלכה כה

ומפני מה אסרו חומץ שכר של גויים?

מפני שמשליכין לתוכו שמרי יין, לפיכך הנלקח מן האוצר מותר.

 

הלכה כו

המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין – אסור, ואם היה היין יקר מן המורייס – מותר. וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו הגויים דבר אסור שאין אדם מערב דבר היקר בזול, שהרי מפסיד: אבל מערב הזול ביקר כדי להשתכר.

 

הלכה כז

קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים?

בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.

 

הלכה כח

אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: חנוך לנער על פי דרכו וגו'.

 

הלכה כט

אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן, כגון: מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן. וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם כגון: כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן.

 

הלכה ל

וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים שכל דברים אלו בכלל, אל תשקצו את נפשותיכם והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות.

 

הלכה לא

וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו. אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו.

 

הלכה לב

וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא, שנאמר: והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני.

 

 

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.