הלכות מאכלות אסורות פרק ו

הלכה א

האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד בין טמאין בין טהורין, שנאמר: וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה, שנאמר: זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו' איל וצבי וגו' אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים ודם האדם אין חייבין עליו משום דם. לפיכך דם דגים וחגבים טהורים מותר לאכלו, ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר. ודם חגבים ודגים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה, ודם שקצים כבשרן, כמו שביארנו.

[השגת הראב"ד דין]: דגים וחגבים וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל אלא שאסרוהו במכונס מפני מראית העין אלא אם כן יש בו קשקשים. עד כאן לשונו.

הלכה ב

דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש ומכין עליו מכת מרדות, אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע. הרי שנשך בפת ומצא עליה דם גורר את הדם ואחר כך אוכל, שהרי פירש.

הלכה ג

אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית, ועל הדם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא, אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים, שדם הקלוח הוא הדם שהנפש יוצאה בו.

הלכה ד

דם התמצית ודם האיברין, כגון דם הטחול ודם הכליות ודם ביצים ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד אין חייבין עליו כרת, אבל האוכל ממנו כזית – לוקה, שנאמר: וכל דם לא תאכלו. ובחיוב כרת הוא אומר: כי נפש הבשר בדם היא אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה בו.

הלכה ה

השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד. לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת, אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברין.

הלכה ו

הלב בין לצלי בין לקדרה קורעו ומוציא את דמו ואח"כ מולחו. ואם בשל הלב ולא קרעו קורעו אחר שבשלו ומותר. ואם לא קרעו ואכלו אינו חייב עליו כרת. במה דברים אמורים? בלב העוף שאין בו כזית דם, אבל אם היה לב בהמה חייב כרת, שהרי יש בו כזית מדם שבתוך הלב שחייבין עליו כרת.

[השגת הראב"ד דין]: הלב בין לצלי וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל לא נאמר אלא בצלי דכבולעו כך פולטו עכ"ל

הלכה ז

הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן. וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור ואחר כך מבשלין אותה בין שבשלה לבדה בין שבשלה עם בשר אחר. וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור.

הלכה ח

הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור ולא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה, הכבד וכל שנתבשל עמה. ומותר לצלות כבד עם הבשר בשפוד אחד, והוא שתהיה הכבד למטה, ואם עבר וצלאה למעלה מבשר הרי זה אוכלו.

הלכה ט

הטחול מותר לבשלו אפילו עם הבשר, שאינו דם אלא בשר הדומה לדם, השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים, ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו. אלא כיצד יעשה?

יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואח"כ יבשל או יצלה. וכבר ביארנו שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם שהן מותרין.

הלכה י

אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. כיצד עושה?

מדיח הבשר תחלה ואחר כך מולחו יפה יפה ומניחו במלחו כדי הילוך מיל. ואח"כ מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין, כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם.

[השגת הראב"ד דין]: כדי שיתלבן וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל (זה) לא שמענו ולא ראינו מימינו וכל האדמימות שיצא אחר מליחה ממנו אינו אלא חמר בשר והמחמיר יותר מכן עליו להביא ראיה עכ"ל

הלכה יא

כשמולחין הבשר אין מולחין אותו אלא בכלי מנוקב, ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס, שהמלח דק כקמח יבלע בבשר ולא יוציא דם. וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו.

הלכה יב

כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו, אבל לצלי מולח וצולה מיד. והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואח"כ יאכל. ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי ומותר לשתות החומץ שחלטו בו שאין החומץ מוציא הדם.

[השגת הראב"ד דין]: והרוצה לאכול בשר חי וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל לבשר חי אינו צריך מליחה דדם האברים דלא פירש מותר וכן כתב רב אחאי ז"ל. עד כאן לשונו.

הלכה יג

חומץ שחלט בו בשר לא יחלוט בו פעם שניה. וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ היא והחומץ אסורין עד שימלח אותה יפה יפה ויצלה בשר שהאדים וכן ביצי בהמה וחיה בקליפה שעליהן, וכן העורף שבו המזרקים שהן מלאים דם, אם חתכן ומלחן כדת מותר לבשלן, ואם לא חתכן וצלאן בשפוד וצלה העורף ופיו למטה או שצלאן כולן על הגחלים הרי אלו מותרין.

הלכה יד

ראש הבהמה שצלהו בתנור או בכבשן, אם תלהו ובית שחיטתו למטה – מותר, שהדם יוצא ושותת, ואם היה בית השחיטה מן הצד מוחו אסור, שהדם מתקבץ לתוכו ושאר הבשר שעל העצמות מבחוץ מותר. הניח חוטמו למטה, אם הניח בו גמי או קנה כדי שישאר פתוח ויצא דמו דרך חוטמו – מותר, ואם לאו מוחו אסור.

הלכה טו

אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו עד שתכלה כל מראה אדמומית שבו, וכיצד עושין? משליכין לתוך הכלי מעט מלח ומניח הכלי עד שיצלה ולוקח השמנונית של מעלה, והמים של מטה שתחת השמנונית אסורה.

הלכה טז

פת שחתך עליה בשר צלי מותר לאכלה, שאינה אלא שמנונית. דגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב הדגים אסורין, שהדג רפה ובולע דם היוצא מן העוף. ואין צריך לומר אם מלח דג עם בשר בהמה או חיה.

הלכה יז

עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר וביצים ובשלן – אסורות, שהרי דם יוצא לתוכן, ואע"פ שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן שלוק או צלוי, ואם צלאן הרי אלו מותרות, אע"פ שהבשר שבתוכן חי ואפילו פיהן למעלה.

[השגת הראב"ד דין]: עופות שהניחם שלמים וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל זה אין לו טעם אם הוא מלוח כל צרכו והבשר שבתוכו צלוי איזה דם יאסור אותו. עד כאן לשונו.

הלכה יח

בני מעיים שמלאן על דרך זו בבשר צלוי או שלוק או שמלאן בביצים ושלקן או  הרי אלו מותרין שאין מחזיקין דם בבני מעים. וכן הורו הגאונים.

הלכה יט

עופות שטפלן בבצק וצלאן בין שלמים בין מחותכין, אם טפלן בסולת גסה אפילו הסמיקה הטפלה אוכל את הטפילה מפני שסלת גסה מתפררת ויוצא הדם, ואם טפלן בקמח חטים שלתתן אם היתה הטפלה לבנה כמו הכסף מותר לאכול ממנה, ואם לאו – אסורה. טפלן בשאר קמחין אם האדימו – אסורין, ואם לא האדימו מותרין.

הלכה כ

סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שילבן הסכין באור או ישחיזנה במשחזת או ינעצנה בקרקע קשה עשר פעמים. ואם חתך בה רותח – מותר. וכן אינו חותך בה צנון וכיוצא בו מדברים החריפים לכתחלה, ואם הדיח הסכין או שקנחה בכלי מותר לחתוך בו צנון וכיוצא בו, אבל לא רותח.

הלכה כא

קערה שמלח בה בשר אפילו היתה שועה באבר אסור לאכול בה רותח לעולם, שכבר נבלע הדם בחרסיה.