הלכות מאכלות אסורות פרק ט

הלכה א

בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין. ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה, שנאמר: לא תבשל גדי בחלב אמו. וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואף על פי שלא בשל.

הלכה ב

לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבשול, כלומר ואפילו בשולו אסור ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת.

הלכה ג

אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שנאמר: לא תבשל גדי בחלב אמו. וגדי הוא כולל ולד השור, ולד השה, ולד העז, עד שיפרוט ויאמר גדי עזים. ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדיבר הכתוב בהווה. אבל בשר בהמה טהורה (שבשלו) בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה (שבשלו) בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותרת בהנייה, ואין חייבין על אכילתו משום בשר בחלב.

הלכה ד

וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה. ואסור באכילה מדברי סופרים כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש, לפיכך אסרו כל בשר בחלב.

הלכה ה

דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב. והשוחט עוף ונמצא בו ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב.

הלכה ו

המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן אין לוקין עליו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו מושם בשר בחלב, אבל המבשל בשר מתה או חֵלֶב וכיוצא בהן בחָלָב לוקה על בשולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב, שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה או איסור חלב שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בת אחת.

הלכה ז

המבשל שליל בחלב חייב, וכן האוכלו, אבל המבשל שליא או עור וגידין ועצמות ועקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב – פטור, וכן האוכלן פטור.

הלכה ח

בשר שנפל לתוך החלב, או חלב שנפל לתוך הבשר ונתבשל עמו שיעורו בנותן טעם. כיצד?

חתיכה של בשר שנפלה לקדרה רותחת של חלב, טועם הנכרי את הקדרה. אם אמר שיש בה טעם בשר אסורה, ואם לאו מותרת ואותה חתיכה אסורה. במה דברים אמורים? שקדם והוציא את החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה, אבל אם לא סלק משערים אותה בששים, מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב.

הלכה ט

נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב, אם אין בה טעם חלב הכל מותר, ואם יש בחתיכה טעם חלב, אף על פי שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם, הואיל ויש בה עתה טעם חלב נאסרה אותה חתיכה ומשערין בכולה, אם היה בכל שיש בקדרה מן החתיכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהיה חתיכה זו אחד מששים מן הכל החתיכה אסורה והשאר מותר.

הלכה י

במה דברים אמורים?

בשלא נער את הקדרה בתחלה כשנפל החלב אלא לבסוף ולא כסה, אבל אם נער מתחלה ועד סוף או שכסה משעת נפילה עד סוף הרי זה בנותן טעם. וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ולא נודע לאי זה חתיכה נפל נוער את הקדרה כולה עד שתשוב ויתערב הכל. אם יש בקדרה כולה טעם חלב – אסורה, ואם לאו – מותרת. אם לא נמצא נכרי שיטעום ונסמוך עליו משערים בששים בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר, אחד מששים – מותר, פחות מששים אסור.

[השגת הראב"ד דין]: לתוך המרק וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל אנו אומרים שלא שמענו כל החתיכה נעשית נבלה אלא לדעת ר' יהודה דמחמיר מין במינו אבל לרבנן לא ולדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות ומתניתין הכי משמע טיפת חלב שנפלה ע"ג חתיכה ויש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור ניער את הקדרה אם יש בנ"ט בכל הקדרה כל הקדרה אסורה למה לי ניער את הקדרה והלא החתיכה קבלה טעם חלב ונעשית נבלה בלא ניעור הרי יוצאת מאותה חתיכה רוטב לשאר חתיכות והוא רוטב נבילה אלא ש"מ דבעינן שיצא מן החלב האסור לחתיכות והוא חלב נבילה שקיבל טעם הבשר ואם יש באותו חלב כדי ליתן טעם בכל החתיכות אסורות לרבנן ולר"י נמי אע"ג דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה הא אמרינן בגמרא נראין דברי ר"י בשלא ניער והוינן בה מאי לא ניער אי לימא לא ניער כלל מיבלע בלע ולא פליט אלמא אע"ג דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל שאר החתיכות במשהו לא אמרו אלא בשניער והוא תימה שהרי יוצא מן החתיכה רוטב בלא שום ניעור ואם היא נבלה מה צורך לניעור שיצא משם חלב. עד כאן לשונו.

הלכה יא

קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם.

הלכה יב

הכחל אסור מדברי סופרים, שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה, כמו שביארנו. לפיכך אם קרעו ומירק החלב שבו מותר לצלותו ולאכלו. ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם הבשר. וכחל שלא קרעו, בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה אסור לבשלו. ואם עבר ובשלו בפני עצמו מותר לאכלו, ואם בשלו עם בשר אחר משערין אותו בששים וכחל מן המנין.

הלכה יג

כיצד?

אם היה הכל עם הכחל כמו ששים בכחל הכחל אסור והשאר מותר, ואם היה בפחות מששים הכל אסור. בין כך ובין כך אם נפל לקדרה אחרת אוסר אותה ומשערין בו בששים כבראשונה, שהכחל עצמו שנתבשל נעשה כחתיכה האסורה, ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל לא כמות שהיה בשעה שנפל.

הלכה יד

אין צולין את הכחל שחתכו [למעלה] מן הבשר בשפוד, ואם צלהו הכל מותר.

הלכה טו

קיבה שבשלה בחלב שבה – מותרת, שאינו חלב אלא הרי הוא כטנופת שהרי ישתנה במעים.

הלכה טז

אסור להעמיד הגבינה בעור הקיבה של שחוטה, ואם העמיד טועם את הגבינה: אם יש בה טעם בשר – אסורה, ואם לאו – מותרת, מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקיבת שחוטה היא, ואין כאן אלא איסור בשר בחלב ששעורו בנותן טעם. אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטרפה ובהמה טמאה, הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו נאסרה הגבינה משום נבלה לא משום בשר בחלב. ומפני חשש זה אסרו גבינת גויים, כמו שביארנו.

[השגת הראב"ד דין]: ומפני חשש זה אסרו גבינת גויים כמו שביארנו

אמר אברהם: דברי רבינו אבן מגש ז"ל הם אבל אנו אין צריכין לכך שאין הקושיא צריכה תירוץ.

הלכה יז

הבשר לבדו מותר והחלב לבדו מותר ובהתערב שניהן על ידי בישול יאסרו שניהם. במה דברים אמורים?

שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם או צונן לתוך חם. אבל אם נפל אחד משניהם והוא חם לתוך השני והוא צונן קולף הבשר כולו שנגע בו החלב ואוכל השאר. ואם נפל צונן לתוך צונן מדיח החתיכה ואוכלה. לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת, והוא שלא יגעו זה בזה, ואם נגעו מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל.

הלכה יח

מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח.

[השגת הראב"ד דין]: ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח

אמר אברהם: לא כיון יפה שלא נאמר בגמרא נאכל מחמת מלחו על הכותח אלא בר יונה שנפל לתוך הכותח ואף לא ירד לפרש אינו נאכל מחמת מלחו וכך אנו מפרשים הבשר מליח כל כך שאינו נאכל בעינו מחמת מלחו אלא עם לפתן והרי לפירושו אין כותח נאכל בעינו כדאיתא בפסחים.

הלכה יט

עוף שחוט שנפל לחלב או לכותח שיש בו חלב אם חי הוא מדיחו ומותר, ואם צלי – קולפו. ואם היו בו פלחים פלחים או שהיה מתובל בתבלין ונפל לחלב או לכותח הרי זה אסור.

הלכה כ

אסור להעלות העוף עם הגבינה על השלחן שהוא אוכל עליו, גזירה: משום הרגל עבירה שמא יאכל זה. עם זה אע"פ שהעוף בחלב אסור מדברי סופרים.

הלכה כא

שני אכסנאין שאינם מכירין זה את זה אוכלין על שלחן אחד זה בשר בהמה וזה גבינה, מפני שאין זה גס לבו בזה כדי שיאכל עמו.

הלכה כב

אין לשון העיסה בחלב, ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה, שמא יאכל בה בשר. ואין טשין את התנור באליה, ואם טש כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור, שמא יאכל בה חלב. ואם שינה בצורת הפת עד שתהיה ניכרת כדי שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב הרי זה מותר.

הלכה כג

פת שאפאה עם הצלי, ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בחלב. קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים אותן הדגים מותר לאכלן בכותח.

הלכה כד

סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין אסור לאכלן בכותח. אבל אם חתך בה בשר וחזר וחתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב.

הלכה כה

אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך, מפני ששואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב. אבל מניח כד החומץ בצד כד הכמך, שאין החומץ שואב ממנו.

[השגת הראב"ד דין]: אבל מניח כד החומץ בצד כד הכמך

אמר אברהם: גירסא אחרת יש אצלנו.

הלכה כו

מי שאכל גבינה או חלב תחלה מותר לאכול אחריו בשר מיד. וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר, ובמה מקנח פיו?

בפת או בפירות שלועסן ובולען או פולטן. ובכל מקנחין את הפה חוץ מתמרים או קמח או ירקות, שאין אלו מקנחין יפה.

הלכה כז

במה דברים אמורים?

בבשר בהמה או חיה אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב אינו צריך לא קנוח הפה ולא נטילת ידים.

הלכה כח

מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא: כמו שש שעות, מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח.