לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שחיטה פרק י

הלכות שחיטה פרק י

הלכה א

שבורה כיצד?

הוא שנשתברו רוב צלעותיה. וצלעות הבהמה הן אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן. נשתברו שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן – טרפה, והוא שנשברו מחציין של מול השדרה.

 

הלכה ב

נשברו שש מכאן ושש מכאן, אם היו צלעות גדולות שיש בהן מוח – טרפה, ואם לאו, אע"פ שהן רוב ואף על פי שנשברו כלפי השדרה – מותרת. וכן אם נעקרו רוב צלעותיה – טרפה. ואם נעקרה אפילו צלע אחת וחצי חולייתה עמה שהצלע תקועה בה הרי זו טרפה. וכן אם נעקרה מן השדרה חוליא אחת אפילו היתה מן החליות שלמטה מן הכסלים שאין בהן צלעות הרי זו טרפה.

 

הלכה ג

בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו ויצא מן הכף שלו, אם נתאכלו ניביו והן היתדות שבעצם הכף שיוצאת על העצם הזכר ואוחזת אותו הרי זו טרפה, ואם לא נתאכלו מותרת.

 

[השגת הראב"ד דין]: בהמה שנשמט הירך שלה וכו'

אמר אברהם: דומה שהוא סובר היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ולא כלום הוא אלא שבעצם נאמרו שניהם והוא הכף עצמו שנשמט ראשו העליון מן השדרה וזהו שמוטת ירך אבל בוקא דאטמא הוא הראש התחתון שנשמט מן הקולית הוא כעין בוקא ונכנס למכתשת שבכף וזהו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה והוא דאיעכול ניביה אבל השמוטה שאמרנו אין צורך עכול. עד כאן לשונו.

 

הלכה ד

וכן בעוף אם נשמט ירכו – טרפה, נשמט כנפו מעיקרו חוששין שמא ניקבה הריאה שלו, ולפיכך בודקין אותה ואח"כ יאכל. ובהמה שנשמטה ידה מעיקרה מותרת ואין חוששין לה.

 

הלכה ה

גולגולת בהמה או חיה שניטל ממנה כסלע, אע"פ שלא ניקב הקרום – טרפה, ואם ניקבו נקבים שיש בהן חסרון כולן מצטרפין לכסלע.

 

הלכה ו

וכן גולגולת שנחבס רוב גבהה ורוב היקפה – טרפה, אף על פי שהקרום שלם ולא חסר ממנה כלום. נחבס רוב גבהה והרי רוב היקפה קיים או שנחבס רוב היקפה והרי רוב גבהה קיים הרי זו ספק טרפה, ויראה לי: שאוסרין אותה.

 

הלכה ז

עוף של מים, כגון אווזים אם ניקב עצם גולגולתו אע"פ שלא ניקב קרום של מוח – טריפה, מפני שקרומו רך. עוף היבשה שהכתו חולדה על ראשו או שנגף באבן או בעץ מניח ידו בצד הנקב ונועץ או מכניס ידו לתוך פיו דוחק למעלה, אם יצא המוח מן הנקב בידוע שניקב הקרום וטריפה, ואם לאו מותר.

 

הלכה ח

בהמה שאחזה דם, או שהיתה מעושנת או מצוננת, או שאכלה סם שהורג הבהמה, או שתתה מים הרעים הרי זו מותרת. אכלה סם שהורג את האדם או שנשכה נחש וכיוצא בו מותרת משום טריפה ואסורה מפני סכנת נפשות.

 

הלכה ט

נמצאו כל הטריפות המנויות כשיפרטו ואפשר שימצאו בבהמה וחיה – שבעים. ואלו הן על הסדר שנתבארו בחבור זה: (א) דרוסה. (ב) ניקב תרבץ הושט. (ג) ניקב קרום של מוח. (ד) נתמסמס המוח עצמו. (ה) ניקב הלב עצמו לבית חללו. (ו) ניקב קנה הלב. (ז) ניקבה המרה. (ח) ניקבו קני הכבד. (ט) ניקבה הקיבה. (י) ניקב הכרס. (יא) ניקב המסס. (יב) ניקב בית הכוסות. (יג) ניקבו מעיה. (יד) יצאו המעים לחוץ ונהפכו. (טו) ניקב הטחול בעביו. (טז) חסרה המרה. (יז) נמצאו שתי מררות. (יח) חסרה הקיבה. (יט) נמצאו שתי קיבות. (כ) חסר הכרס. (כא) נמצאו שני כרסים. (כב) חסר המסס. (כג) נמצאו שני מססים. (כד) חסר בית הכוסות. (כה) נמצאו שני בתי הכוסות. (כו) חסר אחד מן המעים. (כז) נמצאו שני מעים. (כח) ניקבה הריאה. (כט) ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה. (ל) ניקב סימפון מסימפוני ריאה אפילו לחבירו. (לא) נאטם מקום מן הריאה. (לב) נימוק סמפון מסמפוני הריאה. (לג) נמצאה ליחה סרוחה בריאה. (לד) נמצאו בה מים סרוחים. (לה) נמצאו בה מים עכורין אף על פי שלא הסריחו. (לו) נתמסמסה הריאה. (לז) נשתנו מראיה. (לח) נהפך הושט במראיו. (לט) חסרה הריאה ממנין האונות. (מ) נתחלפו האונות. (מא) הותירו האונות מגבה. (מב) נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן. (מג) נמצאה הריאה בלא חיתוך אזנים. (מד) חסר מקצת הריאה. (מה) יבש מקצת גופה. (מו) נמצאה הריאה נפוחה ועומדת. (מז) צמקה הריאה מפחד אדם. (מח) חסר הרגל בין מתחלת ברייתו בין שנחתך. (מט) או שהיתה יתירה רגל. (נ) ניטלה צומת הגידים. (נא) ניטלה הכבד. (נב) ניטל לחי העליון. (נג) כוליא שהקטינה ביותר. (נד) כוליא שלקתה. (נה) כוליא שנמצאת בה ליחה. (נו) כוליא שנמצאו בה מים עכורין אע"פ שאינן סרוחין. (נז) כוליא שנמצאו בה מים סרוחין. (נח) נפסק חוט השדרה. (נט) נמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס. (ס) נקרע רוב הבשר החופה את הכרס. (סא) נגלד העור שעליה. (סב) נתרסקו איבריה מנפילה. (סג) נדלדלו הסימנין. (סד) נשתברו רוב צלעותיה. (סה) נעקרו רוב צלעותיה. (סו) נעקרה צלע אחת בחלייתה. (סז) נעקרה חוליה אחת. (סח) נשמט הירך מעיקרו. (סט) חסרה הגולגולת כסלע. (ע) נחבס רוב הגולגולת ונתרוצץ.

 

הלכה י

אלו השבעים חוליים שאוסרין את הבהמה ואת החיה משום טריפה כבר נתבאר כל אחד מהן ומשפטיו. וכל שאפשר מהן שימצא בעוף באיברין המצויין לעוף ולבהמה דינו בבהמה ובעוף אחד הוא, חוץ מטריפות שבכוליא ושבטחול ושבאונות הריאה. מפני שהעוף אין לו חיתוך אונות כבהמה, ואם ימצא אין לו מנין ידוע, וטחול העוף עגול כמו עינב ואינו כטחול בהמה, וטריפות שבכוליא ושבטחול לא מנו אותן בבהמה כדי שיהיה כנגדן בעוף, ולפיכך לא נתנו לכוליא שהקטינה שיעור בעוף. וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה יא

ושתי טריפות יש בעוף יתר על הבהמה, ואף על פי שיש לה אותן האיברים, ואלו הן: עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור, ועוף המים שניקב עצם ראשו.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו

אמר אברהם: אין זה מחוור שי"ל לא מנו אותה בבהמה משום דלא שכיחא שכשיגיע החום לבני מעיה לחמם אותם כבר היא מתה מפני שחמימותה מרובה משל עוף ויש מקצת ראיה בגמרא.

 

הלכה יב

ואין להוסיף על טריפות אלו כלל. שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות.

 

הלכה יג

וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: על פי התורה אשר יורוך.

 

הלכה יד

 

כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו והרי הוא בחזקת כשרות מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור ואין בזה חשש. שעד אחד נאמן באיסורין, בין יש לו הנייה בעדותו בין אין לו הנייה בעדותו. וכבר ביארנו, שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט ובודק לעצמו בחוצה לארץ או בארץ ישראל בזמן הזה, אלא אם כן היה מומחה. ואם יצאת טריפה מתחת ידו מנדין אותו ומעבירין אותו ואינו חוזר לכשרותו עד שילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או יוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב.