לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שחיטה פרק ב

הלכות שחיטה פרק ב

הלכה א

בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה, שאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד, אבל החולין אסור לשוחטן בעזרה בין בהמה בין חיה בין עוף. וכן הוא אומר בבשר תאוה: כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' ואכלת בשעריך הא למדת: שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום אשר בחר ה'.

 

הלכה ב

וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכלו בכל השערים, אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר בחלב וכיוצא בו, וקוברים אותו ואפרו אסור אפילו שחט לרפואה או לאכילת גויים או להאכיל לכלבים. אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, וגוי ששחט, והשוחט ונמצא טרפה, והשוחט בהמה חיה ועוף הטמאים בעזרה הרי אלו כולן מותרין בהנייה.

 

הלכה ג

ולא בהמה וחיה בלבד אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת, אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו. ודברים אלו כולן דברי קבלה הן. וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות.

 

הלכה ד

האומר: בהמה זו שלמים וולדה חולין, אם נשחטה בעזרה ולדה מותר באכילה, לפי שאינו יכול לשחוט אותו בריחוק מקום.

 

הלכה ה

אין שוחטין לתוך ימים ונהרות, שמא יאמרו: עובד מים הוא זה ונראה כמקריב למים. ולא ישחוט לכלי מלא מים שמא יאמרו: לצורה שתראה במים שחט. ולא ישחוט בתוך כלים ולא לתוך הגומא, שכן דרך עובדי עבודה זרה, ואם שחט שחיטתו כשרה.

 

הלכה ו

שוחטין לכלי מים עכורין שאין הצורה נראית בהן. וכן שוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה את המינים ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו, שמא מין הוא. ומותר לשחוט על דופן הספינה והדם שותת על הדופן ויורד למים. ומותר לשחוט על גבי הכלים.

 

הלכה ז

כיצד שוחטין?

מותח את הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט. בין שהיתה הבהמה רבוצה בין שהיתה עומדת ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשירה.

 

הלכה ח

נעץ את הסכין בכותל והעביר הצואר עליה עד שנשחט שחיטתו כשרה, והוא: שיהיה צואר הבהמה למטה וסכין למעלה. שאם היה צואר בהמה למעלה מן הסכין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והבאה ואין זו שחיטה, כמו שיתבאר. לפיכך אם היה עוף בין שהיה צוארו למעלה מן הסכין הנעוצה או למטה ממנו שחיטתו כשרה.

 

הלכה ט

השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה או הביאה ולא הוליכה ושחט שחיטתו כשרה. הוליך והביא עד שחתך הראש והתיזו שחיטתו כשרה. הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך והתיז את הראש בהולכה בלבד או בהבאה בלבד, אם יש בסכין כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט שחיטתו כשרה, ואם לאו שחיטתו פסולה. שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה.

 

הלכה י

שנים שאחזו בסכין אפילו אחד מצד זה ושני מצד אחר כנגדו ושחטו שחיטתן כשרה. וכן שנים שאחזו שני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות בצואר שחיטתן כשרה. ואפילו שחט זה הושט בלבד או רובו והשני שחט במקום אחר הקנה או רובו הרי שחיטה זו כשרה, ואף על פי שאין השחיטה כולה במקום אחד. וכן שחיטה העשויה כקולמוס ושחיטה העשויה כמסרק כשרה.

 

הלכה יא

אין שחיטת החולין צריכה כוונה, אלא אפילו שחט כמתעסק או דרך שחוק או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה, הואיל והשחיטה כראוי במקומה ושיעורה הרי זו כשירה.

 

הלכה יב

לפיכך חרש או שוטה או קטן או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותם שהשחיטה כתיקנה הרי זו כשרה. אבל סכין שנפלה ושחטה, אע"פ ששחטה כדרכה הרי זו פסולה, שנאמר: וזבחת עד שיהיה הזובח אדם ואף על פי שאינו מתכוון לשחיטה.

 

הלכה יג

גלגל של אבן או של עץ שהיתה הסכין קבועה בו וסבב אדם את הגלגל ושם צואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל הרי זו כשירה. ואם המים הן המסבבין את הגלגל ושם את הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט הרי זו פסולה. ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה, שהרי מכח אדם בא. במה דברים אמורים?

בסביבה ראשונה שהיא מכח האדם, אבל מסביבה שנייה ולאחריה אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן.

 

הלכה יד

השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, אע"פ שלא נתכוון לעבדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין הגויים הרי שחיטתו פסולה, אבל אם שחט לשם מזל הים או מזל ההר או לכוכבים ומזלות וכיוצא בהן הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עבודה זרה.

 

הלכה טו

השוחט את הבהמה לזרוק דמה לגויים או להקטיר חלבה לעבודה זרה הרי זו אסורה. שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן, כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין.

 

הלכה טז

שחטה ואחר כך חשב לזרוק דמה לגויים או להקטיר חלבה לעבודה זרה הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחלתו ובמחשבה כזו שחט.

 

הלכה יז

השוחט לשם קדשים שמתנדבין ונידרים כמותן שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאינן באין בנדר ונדבה שחיטתו כשרה.

 

הלכה יח

כיצד?

השוחט לשם עולה, לשם שלמים, לשם תודה, לשם פסח שחיטתו פסולה, הואיל והפסח מפריש אותו בכל השנה בכל עת שירצה הרי הוא דומה לדבר הנידר והנידב. שחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם אשם תלוי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה שחיטתו כשרה.

 

הלכה יט

היה מחוייב חטאת ושחט ואמר: לחטאתי שחיטתו פסולה. היה לו קרבן בתוך ביתו ושחט ואמר: לשם תמורת זבחי שחיטתו פסולה שהרי המיר בו.

 

הלכה כ

האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה: זו לעולתי שחיטתה כשרה, שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה, ואין חוששין לה שמא הפילה שכל המפלת קול יש לה. אבל השוחט לשם עולת נזיר, אף על פי שאינו נזיר שחיטתו פסולה, שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים.

 

הלכה כא

שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה והשני לא היתה לו כוונה כלל, ואפילו נתכוון לשם דבר המותר להתכוין לו הרי זו פסולה. וכן אם שחט זה אחר זה, והתכוון האחד מהן לשם דבר הפסול – פוסל. במה דברים אמורים?

כשהיה לו בה שותפות, אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, שאין כונתו אלא לצערו.

 

הלכה כב

 

ישראל ששחט לגוי, אע"פ שהגויים מתכוין לכל מה שירצה שחיטתו כשרה, שאין חוששין אלא למחשבת הזובח לא למחשבת בעל הבהמה. לפיכך גויים ששחט לישראל אפילו היה קטן שחיטתו נבלה, כמו שיתבאר.