הלכות שחיטה פרק ו

הלכה א

נקובה כיצד?

אחד עשר איברים הן שאם ניקב אחד מהן לחללו במשהו טרפה ואלו הן. תרבץ הושט, וקרום של מוח הראש, והלב עם הקנה שלו, והמרה, וקנה הכבד, והקיבה, והכרס, והמסס, ובית הכוסות, והדקין, והריאה עם הקנה שלה.

הלכה ב

תרבץ הושט כבר ביארנו שיעורו ושהוא המקום מן הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה מן הושט, אם ניקב לחללו במה שהוא טריפה.

הלכה ג

שני קרומות יש למוח שבראש. אם ניקב העליון הסמוך לעצם בלבד הרי זו מותרת, ואם ניקב התחתון הסמוך למוח – טרפה. ומשיתחיל המוח להמשך לשדרה, והוא מחוץ לפולין שהן תחלת העורף יהיה לקרומו דין אחר, ואם ניקב חוץ לפולין מותר.

הלכה ד

המוח עצמו שניקב או נתמעך והקרום קיים – כשרה, ואם נשפך כמים או נמס כדונג טריפה.

הלכה ה

הלב שניקב לבית חללו, בין לחלל גדול שבשמאל בין לחלל קטן שבימין – טרפה, אבל אם ניקב בשר הלב ולא הגיע לחללו – מותר. וקנה הלב, והוא המזרק הגדול שיוצא ממנו לריאה הרי הוא כַּלֵּב ואם ניקב לחללו במשהו טריפה.

הלכה ו

מרה שניקבה וכבד סותמה – מותרת, ואם לא נסתם הנקב, אע"פ שהוא סמוך לכבד טרפה.

הלכה ז

נזייה שנמצאת במרה, אם היתה כמו גרעינה של תמרה שאין ראשה חד – מותרת, ואם ראש חד כגרעינת הזית – אסורה, שהרי ניקבה אותה כשנכנסה. וזה שלא יראה הנקב, מפני שהוגלד פי המכה.

הלכה ח

קני הכבד והן המזרקין שבו, שבהן הדם מתבשל, אם ניקב אחד מהן במשהו – טרפה. לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד, אם היתה מחט גדולה והיה הקצה החד שלה לפנים בידוע שניקבה כשנכנסה, ואם היה הראש העגול לפנים – אומרין: דרך סימפונות הלכה ומותרת.

[השגת הראב"ד דין]: קני הכבד והן המזרקין שבו שבהן הדם

אמר אברהם: כמדומה לי שהוא סובר על הנקבים [ס"א הקנים] דכבדא כריאה שאפילו על מה שיש מהם בתוך הכבד נאמר שאם ניקב במשהו טריפה ואינו כן ואין חכם שיסבור כן אלא מה שנתפשט ממנו לריאה והוא חוץ לכבד ועל כן אינו חשש נקב בכבד בשביל נקב עצמו אלא שמא דרך הושט בא לו לכבד

[השגת הראב"ד דין]: והיה הקצה החד שלה בפנים בידוע שניקבה

אמר אברהם: אין בכאן תבלין ולא מלח והמבין יבין ואין כאן ודאי נקובה.

הלכה ט

היתה מחט קטנה הרי זה טרפה, מפני ששני ראשיה חדין ודאי ניקבה. ואם נמצאת בסימפון הגדול שבכבד והוא הקנה הרחב שבאמצע שבו נכנס המאכל לכבד הרי זה מותרת. ובשר כבד שהתליע מותרת.

הלכה י

קיבה שניקבה וחֵלֶב טהור סותם את הנקב מותרת וכן כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו הרי זה מותר, חוץ מחלב הלב והקרום שעל הלב כולו, והמחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין איברי המאכל ואיברי הנשימה, והיא שקורעין אותה ואחר כך תראה הריאה, והיא הנקראת: טרפש הכבד, והמקום הלבן שבאמצעה, וחלב המעי האחרון שבאיברים אלו אין מגינין לפי שהן קשין, ונקב שנסתם באחד מהן אינו כסתום. וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור אינו סותם, אף על פי שהוא מותר באכילה.

הלכה יא

כרס שניקב טריפה ואין לו דבר שיסתום אותו, שהרי החלב שעליו אסור. וכן המסס ובית הכוסות שניקב אחד מהן לחוץ – טרפה, ואם נקב אחד מהן לתוך חלל חבירו מותרת.

הלכה יב

מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד – כשירה, ואם נקבה נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות ונמצאת טיפת דם במקום הנקב – טרפה, שודאי קודם שחיטה ניקב. אבל אם אין דם במקום הנקב הרי זה מותר, שודאי אחר שחיטה דחקה המחט ונקבה.

[השגת הראב"ד דין]: מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כשרה ואם ניקבה נקב מפולש

אמר אברהם: אין זה מיושר

[השגת הראב"ד דין]: ונמצאת טיפת דם במקום הנקב

אמר אברהם: הטיפה צריכה שתמצא מבחוץ.

הלכה יג

בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה, כגון: קורט של חלתית וכיוצא בו טרפה שודאי נוקב. ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב – תבדק. כל אחד מן בני המעים שפסולת המאכל סובבת בהן, והן הנקראים דקין, שניקב – טרפה. ויש מהן מלופפין ומוקפין זו לפנים מזו בעיגול כמו נחש שנכרך, ואלו הן הנקראים הדרא דכנתה, אם ניקב אחד מהן לחבירו – כשירה, שהרי חבירו מגין עליו.

[השגת הראב"ד דין]: ואם היה ספק נוקב ספק לא נוקב

אמר אברהם: קשה בדיקת הדקין.

הלכה יד

ומעים שניקבו וליחה סותמתן – טריפה, שאין זו סתימה עומדת. בני מעים שבא זאב או כלב וכיוצא בהן ונטלן והרי הן נקובין אחר שהניחן תולין בו ומותרת, ואין אומרין: שמא במקום נקב ניקב. נמצאו נקובין ולא נודע אם קודם שחיטה ניקבו אם אחר שחיטה נוקבין בהן נקב אחר ומדמין לו. אם היה הנקב הראשון כמותו – כשרה, ואם היה ביניהן שינוי קודם שחיטה ניקב וטרפה. ואם משמשו הידים בנקב הספק כך צריך למשמש בנקב שמדמין לו ואח"כ עורכין זה לזה.

הלכה טו

בני מעיים שיצאו לחוץ ולא ניקבו – מותרת, ואם נתהפכו, אע"פ שלא ניקבו – טרפה, שאי אפשר שיחזרו כמות שהיו אחר שנהפכו ואינה חיה.

הלכה טז

המעי האחרון שהוא שוה ואין בו עיקום והוא שהרעי יוצא בו מן הערוה והוא דבוק בין עיקרי היריכים הוא הנקרא חלחולת, אם ניקב במשהו טרפה כשאר המעים. במה דברים אמורים?

שניקב לחלל הבטן, אבל אם נקב במקום הדבוק ביריכים – מותרת. ואפילו נטל ממנו מקום הדבק כולו – מותרת, והוא שישתייר מארכו בשור כמו ארבע אצבעות.

הלכה יז

העוף אין לו כרס ולא המסס ולא בית הכוסות, אבל יש לו כנגדן זפק וקרקבן. וכל הטרפות שוות הן בבהמה חיה ועוף, וזפק שניקב גגו במשהו – טרפה. ואי זהו גגו של זפק?

זה שימתח עם הושט כשיאריך העוף צוארו, אבל שאר הזפק שניקב מותר.

הלכה יח

שני כיסין יש בקרקבן: החיצון אדום כמו בשר, והפנימי לבן כמו עור. ניקב זה בלא זה -מותרת עד שינקבו שניהן במשהו, ואם ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה מותר.

הלכה יט

הטחול אינו מן האיברין שנקיבתן במשהו ולפיכך לא מנו אותו חכמים בכללן, אלא יש לנקב שלו שיעור שאינו שוה בכולו. כיצד?

הטחול ראשו האחד עבה והשני דק כבריית הלשון. אם ניקב בראש העבה נקב מפולש – טרפה, ואם ניקב נקב שאינו מפולש, אם נשאר תחתיו כעובי דינר של זהב – מותר, פחות מכאן הרי הוא כמפולש וטרפה, אבל אם ניקב הדק כשרה.

הלכה כ

כל אבר שאמרו חכמים בו: שאם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כולו טרפה, בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר. וכן אם נברא בשני איברים מאותו אבר – טרפה, שכל היתר כנטול הוא חשוב. כיצד?

ניטל אחד מן המעים או המרה וכיוצא בהן בין בעוף בין בבהמה – טרפה. וכן אם נמצא בהן שתי מררות או שני מעים – טרפה, וכן כל כיוצא בהן. אבל אם ניטל הטחול או שנמצאו שנים – מותרת, שאינו בכלל המנויין.

הלכה כא

המעי היתר שתטרף בו הבהמה הוא היתר מתחלתו ועד סופו עד שנמצאו שני מעים זה בצד זה מתחלה ועד סוף כמעי העוף, או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל בין בעוף בין בבהמה. אבל אם חזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו והרי שניהם מובדלין באמצע הרי זו מותרת ואין כאן יתר.