לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שחיטה פרק ז

הלכות שחיטה פרק ז

הלכה א

שני קרומות יש על הריאה, אם ניקב זה בלא זה – מותרת, ואם ניקבו שניהן – טרפה. אפילו נגלד הקרום העליון כולו והלך לו – מותרת. והקנה שניקב מן החזה ולמטה במשהו – טרפה, והוא המקום שאינו ראוי לשחיטה בקנה למטה.

 

הלכה ב

התחיל בשחיטה ושחט כל הקנה ואחר כך ניקבה הריאה ואח"כ גמר השחיטה הרי זו טרפה, הואיל וניקבה קודם גמר שחיטה, וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ג

אחד מסמפוני ריאה שניקב אפילו ניקב לחבירו – טרפה. וריאה שניקבה ועלה קרום במכה ונסתם הנקב אינו כלום. ניקבה האום של ריאה אע"פ שדופן סותמתה – טרפה, ואם ניקבה במקום חתוך האונות שלה, והוא המקום שרובצת עליו כשרה.

 

הלכה ד

במה דברים אמורים?

כשסתם מקום הנקב שבאונות בשר, אבל אם נסמך הנקב לעצם אינו מגין. ואם היה נקב האונות דבוק בעצם ובבשר מותרת.

 

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים כשסתם מקום הנקב שבאונות בשר

אמר אברהם: הנה הוא סובר דוקא סריך אבל לא סריך לאו ודוקא בבשרא אבל בגרמא לחודיה לא ויש מן הגאונים שאמרו בין סריך בין לא סריך בין בבשרא בין בגרמא ואני אומר בשניקבה ודאי בעינן סריך דוקא ובבשרא דוקא שאין סירכא סותמת ואין עצם סותם ועל שמעתיה דרב נחמן הוא דאתמר דקאמר ניקבה אבל כל סירכא מאונא לדופן כשרה מפני דוחק רביצתה עליו נעשו הסרכות ולא משום נקב וכן עיקר. עד כאן לשונו.

 

הלכה ה

האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן, בין שהעלה צמחים בין שלא העלה חוששין לה שמא ניקבה. וכיצד עושין בה

? מפרקין אותה מן הדופן ונזהרין בה שלא תנקב, אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה, ואומרים: אחר שחיטה ניקבה כשנפרק מן המכה, ואם אין מכה בדופן בידוע שנקב זה בריאה היה קודם השחיטה וטרפה.

 

[השגת הראב"ד דין]: אם נמצאת נקובה ונמצאת בדופן מכה במקום הנקב תולין

אמר אברהם: זה העיקר טעות גדולה שאם נמצאת נקובה אין להכשיר במכת הדופן באומד אלא כך אמרו שאם יש מכה בדופן ונפחו את הריאה ועלתה בנפיחה תולין את הדיבוק במכת הדופן ואם אין שם מכה אף על פי שעלתה בנפיחה לא כלום הוא שאני אומר שהדבוק מחמת נקב היה וקרום עלה עליו.

 

הלכה ו

הריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא שאין הרוח נכנסת בו ואינו נתפח הרי זו כנקובה וטרפה. וכיצד בודקין אותו?

קורעין המקום שלא נתפח בשעת נפיחה, אם נמצאת בו לחה – מותרת, שמחמת הלחה לא נכנסה שם הרוח, ואם לא נמצאת בו לחה נותנין עליו מעט רוק או תבן או כנף וכיוצא בהן ונופחין אותה: אם נתנדנד – כשרה, ואם לאו – טרפה, שאין הרוח נכנסת לשם.

 

הלכה ז

ריאה שתשמע בה הברה כשנופחין אותה, אם ניכר המקום שממנו תשמע ההברה מושיבין עליו רוק או תבן וכיוצא בו. אם נתנדנד בידוע שהיא נקובה וטרפה, ואם לא ניכר המקום מושיבין אותה במים פושרין ונופחין אותה, אם בקבק המים – טרפה, ואם לאו בידוע שקרום התחתון בלבד ניקב והרוח תנהג בין שני הקרומות ומפני זה ישמע בה קול דממה בשעת נפיחה.

 

הלכה ח

זה עיקר גדול יהיה בידך: שכל ריאה שנופחין אותה בפושרין ולא יבקבק המים הרי היא שלימה מכל נקב.

 

[השגת הראב"ד דין]: זה עיקר גדול יהיה בידך וכו'

אמר אברהם: זה המחבר שונה רב נחמיה דבדיק לה בפושרין לקולא ורוב המפרשים אומרים לחומרא דאע"ג דאיכא מכה בדופן בדיק לה. עד כאן לשונו.

 

הלכה ט

ריאה שנשפכה כקיתון וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב, אם הסמפונות עומדים במקומם ולא נמוחו – כשרה, ואם נמוח אפילו סמפון אחד – טרפה. כיצד עושין?

נוקבין אותה ושופכין אותה בכלי שהוא שוע באבר וכיוצא בו. אם נראה בה חוטין לבנים בידוע שנימוקו הסמפונות וטרפה, ואם לאו בשר הריאה בלבד הוא שנמוק וכשרה.

 

הלכה י

ריאה שנמצאו בה אבעבועות, אם היו מלאים רוח או מים זכים או לחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו, או לחה יבשה וקשה אפילו כאבן הרי זו מותרת, ואם נמצאת בהן לחה סרוחה או מים סרוחין או עכורין הרי זו טרפה. וכשמוציא הלחה ובודק אותה, צריך לבדוק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טרפה.

 

הלכה יא

ריאה שנמצאו בה שתי אבעבועות סמוכות זו לזו – טרפה, שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהן ואין להן דרך בדיקה. היתה אחת ונראה כשתים, נוקבין האחת, אם שפכה לה האחרת אחת היא ומותרת, ואם לאו טרפה.

 

הלכה יב

הריאה שנתמסמסה – טרפה. כיצד?

כגון שנמצאת שלימה וכשתולין אותה תחתך ותפול חתיכות חתיכות. ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד הטבח ממשמש – מותרת, ותולין בידו ואומרין: מיד הטבח ניקבה אחר השחיטה. נמצא הנקב במקום אחר ואין ידוע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה נוקבין בה נקב אחר ומדמין כשם שעושים בבני מעיים.

 

הלכה יג

ואין מדמין מריאה של בהמה דקה לריאה של בהמה גסה, אלא מדקה לדקה ומגסה לגסה. נמצא הנקב באחד מן האבעבועות הרי זו טרפה, ואין אומרין: ניקוב אבעבוע אחר ונערוך, שאין הדבר ניכר.

 

הלכה יד

מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה. אם לא יצא ממנה רוח, בידוע שזאת המחט דרך סמפונות נכנסה ולא ניקבה, ואם נתחתכה הריאה קודם נפיחה ונמצאת בה המחט הרי זו אסורה, שהדבר קרוב שניקבה כשנכנסה.

 

[השגת הראב"ד דין]: מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה

אמר אברהם: וכיון שנמצא המח הרי נחתכה הריאה ואין נופחין אותה עוד אלא שאם נפחו אותה קודם שנחתכה הריאה ועלתה בנפיחה כשרה.

 

הלכה טו

תולעת שהיתה בריאה וניקבה ויצאה והרי הריאה נקובה בתולעת הרי זו מותרת, חזקתה: שאחר שחיטה תיקוב ותצא. יש שם מראות שאם נשתנה מראה האבר לאותו המראה הרע הרי הוא כנקוב, שאותו הבשר שנשתנו מראיו למראה זה כמת הוא חשוב, וכאילו הוא הבשר שנהפך עינו אינו מצוי. וכן הוא אומר: ומחית בשר חי בשאת וביום הראות בו בשר חי מכלל ששאר הבשר שנשתנה אינו חי.

 

הלכה טז

ריאה שנשתנו מראיה, בין מראה כולה בין מראה מקצתה, אם נשתנית למראה המותר אפילו נשתנית כולה מותרת, ואם נשתנה למראה האסור אפילו כל שהוא – טרפה. שהמראה האסור כנקב הוא חשוב, כמו שביארנו.

 

[השגת הראב"ד דין]: נשתנה למראה האסור אפילו כל שהוא טרפה

אמר אברהם: אומר אני כל מקום שהזכירו פסול בריאה ולא הזכירו בה מקצתה עד דהויא בכולה שכיון שהזכירו במקצת דוקא הוא והרי האדימה שהיו מחולקין בה בפירוש ולבסוף הכשירוהו כולה הילכך חזותא שהכשירו אפילו היו בה מראות הרעות כשרה. עד כאן לשונו.

 

הלכה יז

וחמש מראות אסורות יש בריאה ואלו הן: שחורה כדיו, או ירוקה כעין כשות, או כעין חלמון ביצה, או כעין חריע, או כמראה הבשר. וחריע הוא הצבע שצובעים בו הבגדים והוא דומה לשערות אדומות מעט ונוטות לירוקה.

 

הלכה יח

נמצאת כעין חריות של דקל אוסרין אותה מספק, שזה קרוב למראה האסור. וכל המראות האלו אין אוסרין בהם עד שנופחים אותה וממרס בה בידו, אם נשתנית למראה המותר – מותרת, ואם עמדה בעינה אסורה.

 

הלכה יט

ארבע מראות מותרת יש בה, ואלו הן: שחורה ככחול, או ירוקה כחציר, או אדומה, או כמראה הכבד. ואפילו היתה הריאה כולה טלאים טלאים נקודות נקודות מארבע מראות אלו הרי זו מותרת.

 

הלכה כ

עוף שנפל לאור והוריק לבו או כבדו או קרקבנו או שהאדימו המעיים שלו בכל שהוא הרי זו טרפה, שכל הירוקים שהאדימו או האדומים שהוריקו מחמת האור בעוף הרי הן כמי שניטלו וטרפה, והוא: שיעמדו במראה זה אחר ששלקו אותן מעט וממרסין בהן.

 

הלכה כא

כל עוף שנמצאת הכבד שלו כמראה בני מעים, או שנשתנו שאר בני מעים ועמדו בשינויין אחר שליקה ומריסה כמו שביארנו בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו וטרפה. ולא עוד, אלא בני מעים של עוף שלא נמצא בהם שינוי וכשנשלקו נשתנו והאדימו הירוקים והוריקו האדומים בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו וטרפה. וכן הושט שנמצא העור החיצון שלו לבן והפנימי אדום בין בעוף בין בבהמה הרי הוא כאילו אינו וטרפה.

 

[השגת הראב"ד דין]: כל עוף שנמצאת הכבד שלו כמראה בני מעים

 

אמר אברהם: זה כתב במקום הוריקה כנגד בני מעים וטעה בפירושו אלא כך שאל הוריקו סמוך לבני מעים מהו תלינן ליה דבצד בני מעים אתיא לה ירקות או לא ופשט לה דאפילו לבני מעיים גופייהו איכא למיחש אלא שאינו ניכר בהם. עד כאן לשונו.